"לו רק יכולתי להבטיח
לא להישבר
כן כואבת הדרך
וזה דבר ממכר...." - מוש בן ארי.

יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לכם, האנשים הכי קרובים אליי.
הבעיה היא שכשהרגשתי בטוחה מספיק בעצמי לבוא ולספר לבן אדם מה
באמת מפריע לי, נתנו לי להרגיש שאני סתם מנפחת דברים, או שלא
היה כבר כוח לשמוע אותי. אז הסבירו לי שהכל בסדר ואם לא זה
יסתדר תוך יום יומיים...
הבעיה היא שיומיומיים כבר עברו.. גם חודש עבר. ועכשיו פתאום
אנשים נזכרים בי וכן רוצים לשמוע. זה לא דווקא, אבל עכשיו אני
לא רוצה, סליחה, לא מרגישה צורך לספר... זוכר שאמרת לי שאם
לא נדבר עכשיו בקשר למה שמפריע לך מחר זה כבר לא יהיה רלוונטי.
אז הנה, ככה זה לגביי :
כבר לא רלוונטי.
שום דבר שאני אגיד כבר לא יהיה רלוונטי.
זה מעין מצב חדש כזה, שבו לא אומרים מה מפריע, אלא אם באותו
רגע יש לידי מישהו ששווה שיחה ואז זה יצא. אבל זאת תהיה הפעם
האחרונה שמישהו ישמע על זה. ולפעמים אלה דברים שהייתי יכולה
לשבת לנתח שעות עם חברות, דברים ממש חשובים. לפעמים נדמה שעדיף
להשאיר אותם בפנים..
אחרי שזה נאמר, ממש חבל לי לפתוח את הברז הזה של המידע.
בינינו, זה יוביל לפתיחת ברז אחר קצת לא רצוי, ואז כולי אהיה
מוצפת בלי שבכלל התכוונתי ככה. חבל לי לבזבז את מיטב שנותיי
בניתוח עצמי.
דבר אחד שאני דיי בטוחה בו, הוא שיום אחד אני כבר לא אוכל
לשמור הכל בבטן ואז אני אתפוצץ ואתרחק מכל האנשים שאני באמת לא
יודעת אם להאשים אותם ורק אותם במצב הזה, או אותם ואותי ביחד.
אם לא הרגשתי מספיק בטוחה בעצמי לבוא ולהגיד לחברות הכי טובות
שלי שהן אכזבו אותי או כנ"ל לידיד הכי טוב. ואז, כשאזרתי אומץ,
נתקלתי בתשובה מתחמקת ומלאה בתירוצים עד שפשוט העדפתי לעזוב את
זה לפני שאני אתפרץ על מישהו כנראה שמשהו פה באמת דפוק.
אז עכשיו אני בורחת מעצמי ומכולם ונוסעת לחו"ל עם האנשים הכי
לא קשורים, אבל אנשים שאני יודעת שאיתם יהיה לי הכי כיף, שלא
ישפטו אותי ושבמילא חושבים אבל לא באמת יודעים עליי הרבה...

אז אני חושבת שלשקר לעצמי שהכל באמת מצוין כמו שזה מרגיש לכמה
שעות, זה באמת רעיון טוב..