מכל החגים תמיד אהבתי וחיכיתי לל"ג בעומר. אני זוכר פעם אחת,
היינו אוספים קרשים שבוע מראש. כל הכיתה נפגשה בפתח השכונה,
והייתה שמחה גדולה. תחילה הלכנו לאורך החורשה ליד הבתים החדשים
שבנו שם לא מזמן, וזאת כדי לנצל את העובדה שהקרשים מימי הבנייה
עדיין מונחים שם, מחכים להם שם, מוכנים להישרף במדורה. התקרבנו
בשקט כדי לא להעיר את השומר הערבי ששמר על המחסן שליד ערימת
הקרשים. לאט לאט אספנו בידינו קרשים מאובקים, חלקם היו עם
מסמרים מעוקמים בקצה. התחלנו לצעוד לאט בשל הכובד הרב של
הקרשים, השומר נותר ישן ואנחנו שמחנו על המבצע המוצלח שביצענו.
חזרנו אל פתח השכונה עם השלל הרב שבידינו, הבנות שמחו כל כך,
ואנחנו הבנים קטרנו אודות עצלנותן המעצבנת. כך יום יום, שבוע
לפני ל"ג בעומר. יום לפני המדורות, ריכז אותנו הילד הכי מקובל
בכיתה, שי והכריז: "תשמעו, אין מספיק קרשים". ואני הסתכלתי על
ערימת הקרשים במחבוא, ערימה כל כך גדולה, שהגיעה כמעט לגובה של
אלי, הילד הכי הגבוה בכיתה. הסתכלתי על שי ואמרתי:"אתה צודק,
עם כמות כזאת, המדורה תכבה לנו צ'יק צ'ק". הסתכלתי על שי
בהערצה וחיכיתי לתשובה. "צריכים משהו גדול" הוא אמר, "משהו
שיפתיע את כולם", "כן.. כן" הסכימו איתו כולם, ושוב יצאנו אל
החורשה בחיפושינו החדש ל"משהו הגדול". בעודינו הולכים בחורשה
נשמעה צעקה מרחוק, "חכו לי אני בא". זה היה אלי, הילד הכי
הגבוה בכיתה. אף אחד לא אהב אותו ממש, ולא היתה לו אף פעם
חברה. לקראת ל"ג בעומר, אלי החליט להפתיע את כולם. בעודו מתקרב
ליד הבנות לפני הירידה לחורשה, אנו מביטים בכלי המוזר בידו אשר
נצנץ לאור השמש השוקעת. "אלי הביא גרזן" שי ממלמל בהתפעלות.
אלי הצטרף אלינו וברך אותנו בגאווה, "ערב טוב, פספסתי משהו?"
"לא פספסת שום דבר" עונה לו שי, ואני מבחין בבנות מדברות בינהן
בלחש בעודן מסתכלות באלי מחזיק את הגרזן ומשוחח איתנו. זה עצבן
אותי, היחס הזה שהוא קבל פתאום. שי ואלי הלכו להם בחורשה,
החברה ואני נשארנו מאחור. הם שוחחו להם על הגרזן, ואיך הרשו לו
לקחת את זה, ואם זה לא מסוכן ואם הוא כרת פעם עץ, ופתאום שי
נעצר ואחריו גם אלי. שקט הסתרר פתאום, את השקט קטע שי,
"מצאנו...זה..זה.. העץ המושלם!". העץ היה עץ אורן, ירוק ורענן,
הגזע שלו לא היה עבה במיוחד, אבל הוא הספיק לצרכים שלנו. שי
ואלי הסתכלו על העץ בשקט ואני הבטתי בו וחנק עבר בגרוני. אלי
הרים את הגרזן באוויר וחבט בעץ בחוזקה, חתך גדול נוצר בעץ
ומהחתך התחיל לרדת שרף חום צהוב. אלי לא חשב פעם שנייה ומיד
חבט בו בשנית, ועוד פעם, עוד ועוד עשרות פעמים. אלי נראה כאילו
היה באקסטזה, בגדיו ופניו היו מכוסים שרף. לא עבר הרבה זמן
והעץ התחיל ליפול, "עעעץ נווופל!!!" צעק שי, והעץ נפל בחבטה
עצומה על הרצפה, כולם הביטו בו שוכב על הרצפה, ובאוויר מנשבת
רוח קרירה ושקטה, אף מכונית לא עוברת, הבנות צופות מרחוק, רק
אנחנו עם העץ. ערב ל"ג בעומר הגיע וכולם החלו עושים דרכם אל
המדורות. הגעתי למדורה ובידי שקית עם תפוחי אדמה עטופים בנייר
כסף ובקבוק ספרייט. לפני הדלקת המדורה נודע לי שלאלי יש חברה,
שירלי בקשה ממנו חברות אתמול בטלפון, היא כנראה התרשמה מכוחו
ומעוז רוחו, אני כעסתי, וכעסתי עוד יותר שנזכרתי בעץ, בעודי
רואה אותו, חתוך חתיכות חתיכות בתוך שלל קרשים מוקפים באבנים
גדולות. פתאום נהיה שקט, אלי ושי רצו להדליק את המדורה. המדורה
היתה גבוהה בצורת פרמידה, כמעט בגובה של אלי. שי לקח לידיו
ערימה של עיתונים וקופסת גפרורים, את העיתונים סידר בתוך
הפרמידה עיגולים עיגולים. הוא לקח גפרור, והצית אותו במהרה,
בעודו מחזיק את הגפרור הדולק אמר: "לאלי, לחברינו החדש ולעזרה
שלו אתמול בערב". שי הטיל את הגפרור אל תוך פרמידת העץ, והאש
החלה לבעור, בעודינו שמחים על האש הבוקעת מהקרשים, משב רוח
צונן מגיח משום מקום, ומכבה את האש, שגם ככה לא בערה משהו. אלי
קם ואמר לשי, "יש לי משהו שיכול לעזור". אלי פתח את תרמילו
ומתוכו הוציא בקבוק טרפנטין צהוב, שי חייך ואלי התקרב למדורה.
הוא התבונן בפרמידה, הסתכל על העיתונים שהעלו גיצים קטנים
שנכבו בגובה לא רב, ופתאום הבחין בעץ. אלי הביט בשי, שחייך
אליו מלא בצפייה, אלי פתח את הפקק וכוון את הבקבוק אל תחתית
המדורה. בלי שום אזהרה מוקדמת, הוא לחץ על הבקבוק והנוזל השקוף
החל לרדת במהירות אל המדורה. מתוך השקט ששרר, הגיחה להבה ענקית
שטפסה במעלה הנוזל מעלה מעלה, והגיעה לבקבוק.
אלי החל להשרף בידו, ופתאום האש אחזה גם בפלג גופו העליון ובלי
שום עיכובים החלה לעטוף את כולו. הוא צרח. ניסינו לעשות משהו,
גערנו בו להתגלגל על הרצפה, שפכנו עליו ספרייט (כי זה מה שהיה
לנו) אבל אלי נשרף. שהגענו לבית הספר, היה יום אבל על מותו של
אלי, כולנו היינו המומים וכואבים, שי נכנס לדיכאון קשה שגרם לו
להשמין בצורה קיצונית, שירלי לא דיברה שבוע, היא אבדה את החבר
שלה יום אחרי שהם התחילו להיות חברים. ואני, אני הפמנתי את
המקרה והמשכתי הלאה, אלי בשבילי היה בסך הכל חוטב עצים ליום
אחד, אותו יום שלא אשכח לעולם.
מאז לא עשיתי מדורות יותר בל"ג בעומר. בתיכון תמיד הזמינו אותי
למדורות של החברה אבל המראות והקולות רדפו אותי אחרי כל הזמנה
והזמנה. לעולם לא אשכח את ריח הבשר השרוף, את הצרחות, את העשן,
אמרתי לעצמי שאינני רוצה לעבור את החוויה הזאת מחדש.
לא ממזמן, ביקרתי באותו מקום שעשינו את המדורה ההיא. החורשה
כבר איננה והבתים כבר הפכו ישנים. במקום היו גחלים ממדורה שעשו
שם בל"ג בעומר האחרון, ולידן, במקום בו גלגלנו את אלי, צומח לו
עץ אורן ירוק ורענן, הגזע שלו לא היה עבה במיוחד, ממש כמו העץ
ההוא, אני מתבונן בו ומסביב רק שקט.