כגמלאי כבר 12 שנה בערך, בכנות, היא יצאה לי מכל החורים, אישתי
כבר ידעה, ובכל פעם שהיא עלתה לדיון בטלויזיה, היא כיבתה אותה
ועברה לנושא אחר, העיקר לא לראות אותה, לא לשמוע אותה, לא
להקשיב לה, לא לתת לה להשתלט לך על החיים, לא שוב, התקף לב
אחד, כבר עברתי בגללה, את החיים הקדשתי לה, והיא זרקה אותי, או
שאני אותה, מה זה משנה בעצם, טרמפיסטים אני כבר לא לוקח, ללכת
אני בקושי יכול, והכל בגללה.
הכל בגללה ובגלל איך שהיא מסובבת לאנשים את הראש, מאבדים את
הצפון, מאבדים את החירות להחליט דברים, נעשים שיכורים מכוח,
ונותנים לה הכל, בלי חשבון.
שלושה צעירים, בני עשרים, עשרים פלוס עלו אתנו בדרך, בדימונה,
אני ואישתי היינו בדרך לנופש באילת מלון חמישה כוכבים, משהו
משהו. הכביש היה משובש והרדיו לא ממש קלט, רק תחנות ערביות,
הצעירים מאחורה דיברו כל הזמן על הצבא ועל כמה שטוב או רע להם
שם, אחד היה קרבי או שככה הבנתי מהסיפורים המבעיתים שלו,
והאחרים לא משהו מרתק במיוחד,
נסענו בסביבות השעה, ואז קלט הרדיו חדשות, כמובן שדיברו עליה,
אישתי מיהרה לסגור את הרדיו, אבל הנוסעים מאחורה הבינו את המסר
והחלו מתווכחים בינהם, הראש החל להסתובב לי, ואשתי מיהרה לבקש
מהם להירגע אבל הויכוח רק הלך וגבר, אחד מהנוסעים הוציא סטיקר
והשני הוציא חולצה מהתיק, על ההגה כבר מזמן לא שלטתי וכשהגיעה
המכונית ממול כל מה שיכולנו לעשות זה להסתכל עליה ולקוות לנס,
כפי שאתם יודעים, נס לא היה פה, התנגשו בה חזיתית, אשתי נהרגה
והשלושה מאחורה נפצעו קשה,
ואני אני חי, בקושי, אבל חי, והיא תחייה, גם ככה אין מי שיעצור
אותה.
את החיים, את החיים נתתי לה, פוליטיקה.