שלי רצה במהירות מהמטבח לאינטרקום, היא ענתה, מתנשפת לתוך
השפופרת, "כן?" "שלי?" ענה לה קול מוכר ומבויש מהצד השני. היא
שמעה את דלת הכניסה נפתחת שלוש קומות מתחתיה, ומיהרה לכיוון
דלת הדירה. היא פתחה את הדלת ועמדה כך, בוהה בתמר שעמדה מולה.
"היי..." ניסתה תמר. קולה רעד, וצליל החוסר-ביטחון האופייני
היה ברור מתמיד. שלי הורידה מבטה לרצפה. "היי..." היא מלמלה
חזרה, וזזה קצת הצידה כדי לתת לה להיכנס. הן הלכו כך, בדממה
מביכה לאורך המסדרון לתוך החדר של שלי. על הקיר במסדרון הייתה
מראה גדולה. שלי הספיקה להבחין בדמותה הדקיקה והחיננית של תמר,
בשיער הדבש המתנפנף בקלילות, הבגדים המדהימים שישבו עליה בצורה
מושלמת כל-כך, והרגישה איך הלב שלה מתכווץ בתוכה. למה תמר כל
כך מושלמת?
הן נכנסו לחדר והתיישבו על המיטה. תמר מלמלה משהו על כמה שהיא
אוהבת תצלומים ישנים בשחור-לבן כמו שיש פה, ושלי הצטרפה ברצון
לשיחה על אומנות ועיצוב-פנים. היא הרגישה שתמר, כמוה עצמה, לא
להוטה במיוחד לפתוח בשיחה המתבקשת שבגללה קבעו את הפגישה הזאת.
אחרי משהו כמו חמש דקות, כשכבר טחנו את נושא עיצוב-הפנים בכל
צורה אפשרית, השתררה שוב השתיקה ההיא, המביכה. שלי נשמה עמוק,
והסתובבה אל תמר בהחלטה נחושה לפתוח סופסוף בשיחה ולסיים עם
הכול אחת ולתמיד. אבל כשהרימה את מבטה וראתה מולה את העיניים
שהחזירו לה מבט, לא יכלה לפתוח את הפה. כחולות וגדולות, בצבע
טורקיזי-כחול-כהה, נוצצות ומלאות הבעה. שלי הרגישה כאילו היא
מציצה לתוך תמר. כאילו היא קוראת אותה, את מה שעובר לה
בפנים. היא הסיטה את מבטה במהירות ופלטה צחקוק עצבני. "אני
חושבת," אמרה תמר לבסוף, "שכדאי שנדבר על כל העניין..." שלי
הנהנה, ולא הביטה בה. היא הרגישה איך המעיים שלה, והלב, והכבד,
וכל מיני איברים פנימיים שלא הכירה, עושים סלטה קטנה כזאת של
פחד ונעלמים. פשוט לא שם. היא בלעה את רוקה, "תמר..." היא
קרקרה, כחכחה בגרונה, מחפשת את הקול הטבעי והרגיל שלה. "תמר,"
היא פתחה שוב, ונתקעה. לא ידעה מה להגיד. "אני חושבת שכדאי
ש... נגיד... תספרי לי את... מה את יודעת?" ובכוח עצום הביטה
אליה. הפעם זה היה תורה של תמר להסיט את מבטה. שלי הקשיבה למה
שתמר סיפרה לה, והרגישה שהיא נמסה מבפנים מרוב אושר. תמר לא
כעסה עליה בכלל. בכלל בכלל בכלל... היא חייכה לעצמה מתוך הקלה
ושלחה יד לעבר קערת הענבים שביניהן. השיחה המשיכה, זרמה,
נהייתה קלילה מרגע לרגע, ומשחררת להפליא. הן אפילו סטו מהנושא
של יובל והנשיקה והמשיכו לכל מיני נושאים משניים. מרכלות בהנאה
על כל מה שזז, בולעות ענבים ותותים, וצוחקות הרבה, "כמו בימים
הטובים" חשבה לעצמה שלי באושר. הן דיברו עוד, ראו שידור חוזר
של "חברים" בטלוויזיה, שמעו מוזיקה, איפרו אחת את השנייה
והביטו על התוצאה במראה. "וואו..." נאנחה שלי על מכסה האסלה
כשתמר עשתה לה פוזות של דוגמנית, והרגישה איך שוב הלב שלה
מתכווץ. אבל הכיף וההנאה של שלי מכל העיצובים והאיפורים,
והאושר שלה שקיבלה בחזרה את חברתה, היו גדולים מכדי שתתן לדבר
פעוט כזה להפריע לה. והן קבעו להן עוד יום כזה, יום שלם, שבו
יתאפרו, יתלבשו ויצלמו אחת לשנייה בוק. ושלי נפרדה מתמר וצחוק
הפעמונים המצלצל שלה ליד הדלת, ולרגע קטן עברה בה מחשבה "רגע,
אז מה סיכמנו בעצם?" אבל היא לא נתנה למחשבה לצאת מהפה וסגרה
את הדלת מאחורי תמר.

תמר הביטה במעלה רחוב הפלמ"ח שנפרש מולה. ההוראות של שלי הדהדו
לה בראש "לכי עד הסופר של 'קו-אופ', מול התחנה של קו 13, יש
מדרגות למעלה, בית ראשון מצד ימין." היא הלכה בכיוון ששלי אמרה
לה, עלתה במדרגות, פנתה ימינה והגיע לבית. היא זיהתה את השם של
אמא של שלי מנישואים קודמים על תיבת הדואר. "כן?" ענה הקול של
שלי מתנשף מתוך האינטרקום. "שלי?" שאלה תמר בקול קטן ומבויש.
אוי לא נעים, לא נעים. חשבה לעצמה. שלי ענתה משהו ולחצה על
הכפתור. תמר דחפה את הדלת ועלתה לקומה שלישית. היא דפקה על
הדלת ועמדה לרגע, בוהה בשלי שפתחה לה. היא הרגישה איך כל גופה
מתכווץ מבפנים, איך הרגליים רועדות לה, פחדה שהכול רואים עליה.
ששלי תרגיש בחולשה. היא תפסה את עצמה בידיים ומלמלה "הי..."
קטן. אבל חוסר-הביטחון הזה שלה, שכל-כך שנאה בעצמה, החליט
להתגבר אפילו יותר, והרעיד את קולה. טיפשה. גערה בעצמה. אבל
להפתעתה (ואולי לשמחתה) שלי השפילה מבטה לרצפה. "היי..." היא
מלמלה חזרה וזזה הצידה כדי לתת לה להיכנס. תמר הזדקפה, מנסה
להפגין עד כמה שיכלה את טיפת היופי והגאווה שלה. במסדרון הייתה
תלויה מראה ענקית. תמר העיפה מבט צדדי בדמותה המשתקפת של שלי,
בגוף הגיטרה המעוצב, בשיער הארוך השחור שהבריק מהמנורה בתקרה,
ותהתה איך שלי מצליחה להראות כל-כך מושכת אפילו בטרנינג ישן
וטי-שרט גזור.  היא הרגישה איך החומה של הקשיחות שבנתה סביב
עצמה לקראת הפגישה מתפוררת, נבהלה והזדקפה בנחישות. "אני לא
אפסיד בקרב הזה" היא חשבה.
הן ישבו על המיטה בחדר של שלי, שתיהן שותקות, לא יודעות איך
להתחיל, מה להגיד. תמר הביטה סביבה וראתה איזה פוסטר של בלרינה
בשחור-לבן. "זה יפה," אמרה בניסיון להתחיל איזו שיחה חביבה,
"אני אוהבת תצלומים בשחור-לבן. מוסיף המון לעיצוב החדר." שלי
הביטה בה לרגע ואז ענתה "תודה, גם אני חושבת ככה. עושה אוירה
מיוחדת." הן המשיכו בשיחה על תצלומים בשחור-לבן ועל
עיצוב-פנים, ותמר הרגישה איך גם שלי בעצם לא כל-כך רוצה להגיע
לנושא הרגיש הזה. אבל כמה כבר אפשר לדבר על תצלומים? והנה היא
שוב, השתיקה הזאת, המביכה וחד-משמעית. זהו, נגמר, עכשיו חייבים
לדבר על זה. תמר לקחה נשימה עמוקה, אוזרת בתוכה כוח, היא חייבת
להגיד משהו, להציל את כבודה. היא מיקדה את מבטה בשלי, ונחרדה
לראות אותה בוהה בה, ישר לתוך עיניה. תמר החזירה לה מבט,
וניסתה בכל כוחה ומאודה לא להישבר באמצע. היא הביטה הישר לתוך
עיני השקד הגדולות של שלי. שחורות לחלוטין ותחומות באיפור שחור
שהבליט את צורתן המלוכסנת ואת הריסים הארוכים. תמר הביטה עוד,
מנסה לראות דרך העיניים אל תוך הנשמה, אל תוך הראש. מה עובר לך
שם? היא שואלת, ופתאום שלי מסיטה את מבטה. תמר המזועזעת המשיכה
להביט בה לרגע, ואז לקחה עוד נשימה עמוקה. היא הבינה ששלי כבר
לא תמצא את האומץ להתחיל. "אני חושבת," אמרה תמר במאמץ כביר,
"שכדאי שנדבר על כל העניין..." היא ראתה את שלי מהנהנת במין
ריחוק כזה, כאילו היא דמות בסרט ישן ומטושטש, לא קשורה, לא
שייכת אליה, לתמר. ומתוך העולם הרחוק ההוא, שמעה אותה מקרקרת
"תמר," ומפסיקה, אבל עדיין רחוקה כל-כך, לא שייכת. "תמר,"
שלי אמרה שוב, ותמר הרגישה איך בבת-אחת היא מתעוררת, וחוזרת
לחדר הקטן של שלי, על המיטה, ליד שלי, עם הבעיה ההיא, הנוראה,
שמרחפת מעליהן. שלי שתקה רגע, תקועה קצת, מתלבטת, ותמר ניצלה
את השניות האלה כדי לאסוף את עצמה חזרה. שלי מצאה לבסוף את
המילים ומלמלה בחשש, " אני חושבת שכדאי ש... נגיד... תספרי לי
את... מה את יודעת?" תמר ראתה באיזה מאמץ שלי מרימה אליה את
עיניה, מביטה בה, חוששת. ופתאום, כל גוש הקרח הדוקרני והמקפיא
שגדל בתוכה עם כל יום שעבר, גוש הכעס שהתפתח לו שם, התמוסס לו
פתאום והפך לשלולית חמימה של סליחה, אהבה וגעגוע. והיא סיפרה
לשלי בדיוק מה היא יודעת, והודתה שמה שבאמת הפריע לה זה המחשבה
של להיות עם שלי בתחרות, ורקדה מבפנים משמחה כששלי צחקה ואמרה,
בהפתעה אפילו, "תחרות? איתך? השתגעת לגמרי!"  והשיחה על יובל
והנשיקה הפכה פתאום לשיחה על למה תמר מתעקשת לקרוא לו 'יובל'
במלרע כשכולם אומרים 'יובל' במלעיל ("מה זה משנה איך כולם
קוראים לו?! לא קוראים לו יובל! יובל הרבה יותר יפה!" טענה
תמר בלהט, ושלי התגלגלה על המיטה בצחוק..)
ואז השיחה סבבה לכל הרכילויות הרגילות. והן השתעשעו להן מול
הטלוויזיה, עם הרדיו, ולבסוף גם איפרו אחת את השנייה ועשו
תצוגה מול המראה. תמר הביטה בדמותה שהשתקפה אליה. כמו דוגמנית
של 'לוריאל', עם השיער אסוף למעלה, וכל האיפור, והאודם האדום
הזה, הנוצץ. והיא כולה נוצצת, ועשתה פוזות של דוגמנית מול
המראה, והרגישה, בפעם הראשונה מזה חודש, שהיא יפה באמת. וכולה
עדיין מלאת סיפוק, שלחה מבט לעבר שלי והרגישה כאילו מישהו תקע
לה אגרוף בבטן. שלי ישבה שם, על מכסה האסלה, נטולת איפור או
תסרוקת מיוחדת, ותמר ראתה עד כמה היא יותר יפה ממנה אפילו בלי
המראה הזוהר. אבל היא סילקה במהירות את ההרגשה, ועודדה את עצמה
במשפטים נוסח "אין לי מה לדאוג יותר, עכשיו הכל שוב טוב" הן
קבעו להן תאריך לפגישה הבאה שבה יתאפרו, יתלבשו ויצלמו אחת
לשנייה בוק יפהפה. כשהן נפרדו אחת מהשנייה בפתח, עם חיבוקים
ונשיקות, עברה לתמר פתאום מחשבה "רגע, אבל מה סיכמנו בעצם?"
אבל שלי כבר סגרה את הדלת. תמר הסתובבה וירדה במדרגות.