הכרתי אותו קצת יותר מלפני חצי שנה בזכות החברה הכי טובה שלי.
הם היו ידידים טובים, ומהר מאוד גם אני והוא הפכנו להיות
ידידים טובים.
פעם אחת, לפני המון זמן, אני והיא באנו אליו וישבנו בחוץ על
הספסל. השענתי את ראשי על הרגליים שלו והוא הביט בי. הבטתי בו
בחזרה ואז הוא העביר את האצבע שלו על השפה שלי ואמר לי שאני
הבנאדם הראשון שהוא מכיר שיש לו שפתיים ורודות. זה נורא הצחיק
אותו.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהכרתי אותו.
די נבהלתי מהמראה שלו, הוא נראה קצת מפחיד ומאיים. אבל הוא היה
מקסים, הייתה לו נשמה טובה. זה כל כך מוזר לי אפילו להיזכר בזה
עכשיו. הוא היה בנאדם טוב ואהבתי אותו מאוד בתור ידיד. ספרתי
לו הכל. ספרתי לו על ידיד אחד שאני מאוהבת בו כבר במשך המון
זמן. והוא סיפר לי על האקסית שלו.
אחרי שהחברה הכי טובה שלי והחבר הכי טוב שלו התחילו לצאת, אני
והוא היינו מסתובבים יותר ביחד, מדברים יותר בטלפון ונפגשים
בלעדיהם, רק שנינו.
ואז יום אחד, אני זוכרת אפילו מתי זה היה, זה היה בתאריך
יומולדת שלי, באתי אליו בפעם הראשונה לבד והוא גילה לי שהוא
רוצה יותר מסתם ידידות. אני יכולה להגיד שאני בטוחה שלא אהבתי
אותו. לא הרגשתי אליו משהו חזק כמו שהרגשתי אל הידיד הזה שלי.
אבל עדיין, היה משהו. נראה לי שהערכתי אותו כבנאדם ואהבתי את
הרעיון שסוף סוף בא מישהו שבאמת רוצה אותי, או לפחות חשבתי
שרוצה אותי.
אבל שתבינו, הוא היה בנאדם מתוסבך.
היה לו את הקטע שהוא מתחיל לפתח רגשות כלפיי כל ידידה שנייה
שלו, או לפחות זה הרושם שהוא עשה עליי. היו לו רגשות כלפיי
החברה הכי טובה שלי עוד לפני שאני נכנסתי לתמונה. אני חושבת
שעד היום יש לו רגשות כלפייה. אבל אז היא הייתה תפוסה ואני
הייתי בשבילו אפשרות.
ידעתי שהוא אוהב את המראה שלי. את הגוף שלי. ואת העיניים שלי
שאמר שהן יפות. ואת השפתיים שלי שהיו ורודות. ואת השיער שלי
שאמר שהוא רך. הוא גרם לי להרגיש טוב עם עצמי. אבל זה היה
כשהסכמתי שנהייה ביחד.
ההסכמה שלי רק הפכה לבלגן.
ההסכמה שלי להיות החברה שלו הפכה למחויבות. לא שיש לי בעיה עם
זה. אבל פתאום הכל השתנה. הייתי שלו במובן מסוים. וכבר לא
היינו ידידים. בתור ידידים היינו נהדרים, גם שהוא נישק אותי אז
זה היה בסדר. אבל שהחלטנו להיות ביחד ולהגדיר אותנו כ"חברים"
זה הרס הכל. כי זהו, פה החלטנו שהוא שלי ואני שלו ואני שנאתי
את זה. רציתי להיות חופשיה. והוא עקב אחרי כל דבר שעשיתי. וזה
שיגע אותי, כי הוא נפגע המון.
בעצם אף פעם לא היינו צריכים להיות ביחד.
לא נועדנו זה לזו. ולא החלטנו להיות ביחד מהסיבות הנכונות. אני
הסכמתי כי רציתי להיות עם מישהו, רציתי להיות עם מישהו שרוצה
אותי, ורציתי סוף- סוף לשכוח מאותו ידיד שאהבתי.
אבל לא, אני לא התאהב בידיד שמציע לי להיות החברה שלו, אני
התאהב בידיד שלי שמתברר חודש אחרי שהוא תפוס ואחרי שהם נפרדים
סוף- סוף אני מגלה שהוא לא רוצה חברה, וחוץ מזה, הוא לא רוצה
אותי! איזה מזל יש לי, אה?
למה אני לא יכולה לבחור את מי לאהוב?
הוא לא עזר לי בהרבה בניסיון ההתגברות עליו. עדיין אהבתי אותו.
אהבתי אותו מכל דבר ויותר, אהבתי אותו מאשר אהבתי את החבר שלי.
אף פעם באמת לא הייתי כנה איתו, אבל גם הוא לא. הוא היה משקר
לי במצח נחושה שהוא אוהב אותי, משהו שלא היה נכון. זה לא נקרא
אהבה. הוא לא אהב אותי ואני לא אותו. הוא ידע את הסיבות שלי
לזה שאני איתו, הוא היה מספיק חכם. גיליתי שבנים הם לא כאלה
טיפשים כמו שהם נראים. אני פשוט לא הייתי מסוגלת להודות באמת.
ולמה הוא בעצם רצה להיות איתי? למה הוא בכלל הציע לי את הרעיון
המטומטם הזה?
אני לא אשכח את מסיבת יומולדת שלי.
כולם אמרו לי אז איך רואים עליו שהוא אוהב אותי ואני הייתי כל
כך מאושרת באותו רגע. הייתי מאושרת כי הוא הצליח לעבוד עליהם,
כמו שהוא עבד עליי.
אני נפרדתי ממנו, לא הוא ממני.
למרות שנורא רציתי שזה יהיה הוא.
אבל משום מה הוא נורא רצה שנשאר ביחד, אבל שזאת החלטה שלי. הוא
ידע שזה מה שאני אחליט, הוא תמיד ידע. אחרי שנפרדנו דברנו עוד
פעמיים, שלוש. ואז אני פשוט הפסקתי להתקשר.
היינו ביחד במשך חודש וקצת.
הפסקנו להיות ידידים בגללי לא בגללו, כמו שאני נפרדתי ממנו,
כמו שאני הסכמתי.
הוא ניסה הכל. להתקשר אליי ולשלוח לי הודעות באייסיקיו. אבל
אני העדפתי כבר לא לענות, ידעתי ששום דבר שאני לא אגיד לא יהיה
מספיק.
ידעתי שאם אני רק רוצה אנחנו יכולים לחזור להיות ידידים. אבל
ידעתי שככה עדיף. להשאיר את זה לעבר. זה לא שלגמרי ננתק קשר.
עדיין יש לנו חברה משותפת.
אבל אם אני מוכנה לוותר עליו ככה, זה אומר כבר הכל, לא? שהוא
לא היה כזה חשוב בשבילי.
והוא היה החבר הראשון שלי.

או שכן? כי אז לא הייתי רושמת את כל זה, לא?