עיניים סוררות ליום חדש, הוא קם ממיטתו.
עוד תכריך ועוד כלימה, משתוקק הוא לצל אנוש מתוק ומר, לאותו
ניחוח שפג תוקפו.
ילד חיוור מתכופף להרים את מקלו של המכשף, כשהצעקות מבחוץ
מטריפות את דעתו, משתלטות על חושיו.
אותו קבצן עיוור ופזור הנפש, עוד מטבע כדי לשמור על שפיותו
הטהורה - בין 4 קירות המזיעים ומייגעים עליו, שרים רקוויאם מאז
שזה טחו עיניו מראות, עיניו הבלתי נלאות שוקדות על מציאת עבר
אחר, גיליון נקי כמו דמו של השה.
פעמוני הדמדומים קוראים לו לשוב, קולות מנוגדים לתחושה
הפנימית, משותק בגפו, הם מבטיחים לדאוג לגאולתו, עוד מטבע
מנשמתו המיוסרת אליהם, בעודו גורר רגליו אל הדלת, כמה לדפיקת
זרים בה.
אך הכול שקט, בפנים רועש - הוא יוצא החוצה, רגליים עצלות
מדריכות אותו, צחוק לאיד בא מן המכונה הגדולה, ורק הוא חשב
לעצמו - המכונה מדממת למוות, ורק אדישות תינצל.
עובר על פני חנויות, צללים באפלה, ילדים בתקרה - ראות עיניו
מתעתעת בו, דמויות אפלוליות קורצות לו בהבעת זימה, קורטוב
מהעולם האמיתי, המכונה הקרה והמנוכרת. והוא תשוש ובודד, עולם
זה פער עליו את פיו ובלעו בשלמותו, ללא השארת חותמו בביתו, הוא
נמשך לחברת הלצים, עד שגופו כקרח התהפך, אותם חלומות מסויטים
של חשכה באווירת החיים, של התייתמות גופו לאבדון הלב, קולות
ופחמים אשר
מלהטטים אותם ליצני קרקס שאיתם בחר ליישב את דעתו, עייפו עיניו
מתחושות זרים - הגיע הזמן לחזור לעולם המתים הקסום, בו רוחות
רפאים שותקות עם אוצר מילים נרחב.
בפסיעה איטית הוא חוזר לעולמו, קבצן עיוור מיקום אחר - עיניו
תרות אחר השביל הקסום, אותו חצו כל בני בריתו, עוד גלימה
להסוואה בעודו חוצה את ים התמרורים, הגיע הוא למנוחתו הסופית -
בקבלו את חברתן של רוחות רפאים בשל מלנכוליה והיעדרות. |
