הראש המוטל, דיבב את פניו
הם אמרו לו, צחק, אל הצלם שבך אני יוצר
המחטים ינעצו ללא קושי, רק צחק
הראש המוטל, צחק כאשר סוסים בערביך
ילכחו, עין תחת עין, באור הפנים, מאומצות
השיניים ילחכו ללא קושי, רק צחק
הראש המוטל, מן הליחה הוא עולה, מדובב את פניו,
צחק ! צחק ! העיניים לא יברכו את זה המראה
---
האדון ישב בכרכרתו, כפוף מבט
העגלון לצידו, מקפל את בגדו, ואת זרועותיו
ראשו המוטל, אינו נע, אינו קד
אל עבר אופק, קברו של הלז, האדון מסב את ליבו
לחומה הנשקפת, מעבר לעיר
הוא חושד במשרתו,  הזומם להרגו, לרשת אותו ואת פרצופו
האדון ישב בכרכרתו, בהה במים הבוציים מתחתיו, דבר
לא נותר כעת, מלבד להמתין, משרתו מחכה, בחצר המתים
האדון שתק. נערת הסוסים, הוא זוכר את השבט, שהפליא להרכין
פניו עמדו, לקשר את המוות, כחייל היה מורגל, להרצין את עיניו
המשרת לא בושש, וחולצתו לבנה, מסולסלת, מסר את הפיגיון
לידי האדון.
מרוצת הסוסים, הבהילה אותו
היא נקשה במדרכה, ששתקה עד כה, ונקירות בראשו, הבוץ הערב
---
גררנו את רגליו אל הערב הרב באנו אל הבית,
נכנסנו בזאת הדלת, קיפלנו את זה הבגד,
פנינו מדובבות חשנו ברע, התמוטטנו אל האח,
האש המבורכה השפילה מבט,
תן לנו יין, צווח למשרת, תן את הפיגיון, אתה הוא המת
אתה אתה, פניך מדובבות את שמע צעקתך
מרצינים פנינו, לא בפעם האחרונה,
מתרגלים את סדרינו, בזאת השמירה
אתה אתה, פניך מדובבות את שמע צחוקך