היא ישבה כל הלילה.
ישבה, ושכבה, ועמדה, והסתובבה במקום והתהפכה.
הקשיבה לכל המוסיקה שגורמת לה להרגיש, וסימנה לעצמה בראש את כל
המשפטים החשובים.
ניסתה בכוח לחשוב על משהו לכתוב. הרבה דברים קורים בראש הזה
שלה. יותר מדי דברים. הרבה התחלות של רעיונות, המון שמות
ומקומות וצבעים. בעיקר שמות. בעיקר שם אחד. או שניים. מנסה
לשחזר בראש שיחות, אירועים, דברים שהיו. מנסה להגדיר לעצמה
דברים שיהיו. מנסה לתת לדמיון לזרום, והדמיון מגיע מהר מדי
למחסום המציאות. פונה ימינה, ונתקל במחסום נוסף. מגלה שכל
הכיוונים חסומים בגוש גדול וקר של מציאות. אמנם שקוף, אבל
חסום.
מעניין איפה נמצא משהו גדול מספיק בשביל לשבור אותו. איפהשהו
צריך להיות כזה דבר. יום אחד, היא אומרת לעצמה, היא תיקח פטיש
ממש ממש גדול או בולדוזר או משהו בסגנון, ותנפץ את כל המציאות
החונקת הזו לרסיסי מציאות קטנים ודוקרניים. ואז כל הדרכים יהיו
פתוחות לרווחה. הכל יתמלא באור בהיר וכל כיוון ללכת יהיה יותר
מפתה ויותר מרתק מהשני. רק צריך לדלג מעל הרסיסים הפוצעים,
ולהגיע לכל מקום שהדמיון יכול לקחת אותך. הוא יראה לך את העולם
כמו שאף אחד לא יכול. והרבה מעבר לעולם.
אבל כל זה לא משנה עכשיו, כי את המציאות אי אפשר פשוט לשבור.
ובינתיים כל מה שהאופק מראה זה שיקוף מעוות של איזה חדר קטן
ואפור בתוך הראש שלה. רק אם ממש מתקרבים לזכוכית המוזרה רואים
קצת ירוק, והרבה כחול בהיר. כנראה שזה אומר שיש תקווה.

היד מסרבת לכתוב יותר משני משפטים, והעט מסרב להישמע ספרותי
ומתוחכם. והמוח מסרב לתת לעט וליד קצת מנוחה ולקחת פיקוד. לאט
לאט החדר מתחיל להתמלא בניירות מקומטים, נזרקים על הריצפה. חלק
בעייפות, חלק בעצבים, והרוב ביאוש.
והיא יודעת דווקא לאן היא חותרת, אבל הכל נראה משמים מדי בשביל
להעלות על הכתב. דווקא המקום שאליו היא הולכת יכול להיות
מעניין, אבל הדרך לשם כל כך לא רומנטית. כל כך לא ספרותית. ממש
לא ספרותית. לפחות לא איך שהיא מצליחה לתאר אותה. העתיד כולו
חסום, ואיך אפשר לכתוב ככה בכלל.
עוד מעט כל הניירות המקומטים יציפו את החדר ויחנקו אותה. לישון
אי אפשר, לאכול אי אפשר, ולעזאזל, גם לכתוב אי אפשר.
איך זה שיש כל כך הרבה דברים לעשות וכל כל מעט להגיד.
איך זה שרוצים כל כך הרבה וחושבים כל כך מעט.

בבוקר ימצאו אותה ישנה, סביר להניח. ביד שלה, עוד לא מקומט
לגמרי, יהיה דף אחד. על הדף יהיה כתוב משפט אחד ויחיד, מנוסח
בצורת שאלה.

"מה עושים כשכל המילים נגמרות?"