אף אחד לא מבין את הקפריזות שלי. ואני לא קולטת את
השאיפה להבין. לא רציתי ממנו להבין כלום. רציתי שיהיה
שם. לחבק אותי. סתם ככה, בפרץ צומי יומי שלי
והוא רק הסתכל עלי בעיניים היפות שלו ושתק. כי. הוא
לא מדבר. וגם כשכבר כן... אין לו מה להגיד לי.
"ככה עם חברות קודמות שלך?"
"לא." הוא עונה.
ואני חושבת למה. לפעמים.. אני מודעת ליכולות שלי.
לגרום לאנשים ממש לרצות למרות שאני יכולה להוציא אותם מדעתם.
הפעם שום יכולת לא עובדת. הוא לא
רוצה לדבר איתי. פשוט לא רוצה. ולשקר לי לא יעזור
לו. לשקר לי לא יעזור לעצמי.
ואמא אומרת: "יום שישי, אם היום את לא הולכת לרופא,
לא יהיה לך מתי."
ולי לא אכפת להסתובב סוף שבוע שלם עם 40 חום
כשאני גם ככה לא מצליחה לנשום. וקצת הזיות מעולם
לא הזיקו לנפש פצועה.
הוא לא מדבר איתי.
ואביגיל אומרת: "את חולה את לא יוצאת מהבית, את לא."
אבל בכל זאת באחת עשרה וחצי יום שלישי אנחנו בפאב.
והיא איתי. ו- "את לא שותה" לא עושה אותי לא שותה.
והמלצר שהבהיר יפה יפה את המטרות שלו...
אחרי חודש וחצי שוב נמצא בקומה השניה של אחד מהמקומות
שאני יותר אוהבת.
ואחרי קוקטל ראשון אני נעמדת על הספה וסוקרת
את החדר. שני בחורים חמודים מרימים אליי עיניים
"שלום לכם" , "ומה נשמע" , "ואיך קוראים לכם" ... בלה בלה
בלה. אוהד עושה לי לב ממקל ערבוב, כמו ילדה קטנה,
מוקסמת מהיכולות של אש קטנה ומקל כתום.
"בואי לפה." הוא מסמן לי. המלצר. ואני קופצת
מהספה ומתקרבת לשולחן שלו בכניסת הקומה. "שבי."
וכמו כל הפעמים לפני, אני מתיישבת. הוא רוצה
שאני אדליק לו סיגריה ואני לא מוכנה להחזיק את
העשן המלוכלך הזה בשפתיים שלי. אבל לוקחת כמה
שאיפות של הרס מהות לראות ברגע שהוא מניח את
הסיגריה הדלוקה במאפרה.
"בתולה מתוסבכת." הוא קורא לי. ואני מסבירה לו, שאומנם
כבר יודעת יותר, אבל בתולה מתוסבכת אני עדיין.
"מתוסבכת... יש לך עוד הרבה שנים להיות." הוא לא
מזלזל. אנחנו מבינים אחד את השני יופי.
ו... "זה קצת עצוב שאתה מחפש בבחורה רק זיון."
הוא מסביר לי: "גם לך עוד יהיו תקופות כאלה."
בטח שיהיו...
אני מתגעגעת אלייך. בקוקטייל השני, בטיול בעיר
האנשים שאני אוהבת. לא יודעים שבא לי להתפוצץ,
אני כזאת... שחקנית טובה. שמדברת המון
בהתחלה הסבירו לך: "לא משנה מה היא אומרת, רק תהנהן."
יש לי חבר והוא לא מדבר. גם להנהן הוא לא מי יודע מה יודע.
ביקש שאני לא אשתה, הוא יודע מה זה עושה לי, גם
אני יודעת מצוין. אז רק קוקטיילים, שניים. שנינו
יודעים שיותר מזה... יש מצב שאני באמת לא אזכור
כלום בבוקר. ואפילו אני כבר לא אחשוב שזה מצחיק.
איזה אחד, ששתה הרבה יותר ממני אומר לי: אני לא מזוכיסט."
כתירוץ ללמה הוא לא מדבר איתי. הדרי
הבטיחה שעבר לו. קשה לי, אנשים שיש להם סיבות
מספיק טובות להתכחש לזה שאני חיה.
הם לא באמת אוהבים אותי. האנשים האלה. הם בדיוק
כמוך. מעוותים עבורי את האמת. אני כבר יודעת לעכל את
הדברים כמו ילדה גדולה. מבטיחה. שבועת צופים.
במשמרת של חמישי, אחד הפרצופים היפים ביותר עובר
מולי. ו... סיפרתי לך שאני אוהבת לראות אותו.
את החיוך הזה שהוא מסתכל עלי.
פעם... לפני חודש, כשהוא שמע שיש לי מישהו, הוא
עמד מולי קרוב קרוב. ואני עשיתי לו פרצופים. כמו
ילדה בוגרת בוגרת והוא אמר: "אררר... בא לי לתפוס עכשיו את
הפרצוף הזה שלך ולהדביק לך נשיקה."
אני רק חייכתי, ועשיתי תנועה קטנה של הידיים
והחזה. כזאת שרק אני ממש שמה לב שאני עושה אותה
ובאיזה נסיבות. הסברתי את הקטע כבר לכל כך הרבה
אנשים. ואף אחד לא הבין.
חמישי בערב הבלונדינית שלי אומרת לי: "הם כולם רוצים כי את
מאתגרת אותם. כשהם יקבלו, העניין יעלם." זה הרי ברור לי.
וזהו. אתה... אני מתגעגעת אליו.
אלייך?
אז אני מתקשרת למרות שאסור לי. הבלונדינית שלי לא
מבינה איך אף פעם אני לא יודעת להתאפק.
כשאני אומרת לך שאני מתגעגעת. אני לא בוכה.
ולא כועסת. ואפילו לא באמת מתגעגעת.
וההגדרה-
"אני אוהבת אותך." פתאום נראת לי
מפוצצת מידי. אז אני בשקט ורק מבקשת תשובות.
לי יש לאן ללכת מפה. אני לא רוצה להיות הידידה
הכי טובה שלך. אני רוצה שזה יעבוד. אני רוצה להיות
האהבה שלך.
כולם אמרו לי ש... לא אומרים דברים כמו שאמרתי.
ככה מבריחים גבר. ככה מפחידים אותו והוא נהיה
מבולבל ומתחיל לחשוב עד שהוא נעלם.
יש לי חבר והוא לא מדבר. וגרמתי לו לחשוב. והוא
לא מספר לי מה יצא מכל הזמן המבוזבז הזה
ומכל הדמעות שלי. והוא לא בא לפה כשרציתי.
והוא לא באמת מתכוון כשהוא אומר שהוא מתגעגע. אם
בכלל.
ויש לי סחרחורת כבר כמה ימים.
"רק תסביר לי..."
כדי שאני אדע מה לעשות מפה. כדי שאני אוכל לבכות
עלייך ויעבור לי. כדי שאני אוכל לעמוד על איזה גג
ולצעוק קצת וזה יעשה לי רק טוב.
כדי שתהיה לי סיבה לצרוב מחדש את הדיסק של לינקין.
רק תסביר לי... רק תגיד לי "טוב נגמר."
נגמר. היה טוב.
אבל יש לי חבר והוא לא מדבר.
אפילו לא את המאמץ המינימאלי
של להסביר לי מה בעצם קרה. ככה. כמו שאני. ילדה גדולה.
8-15.8.03
