חיבוקים זאת האובססיה שלי, האמת, בשלב ההתבגרות הגעתי לנקודה
שהפסקתי לקרוא להם אובססיה, אני אוסף חיבוקים. לכל אדם יש את
התחביב שלו, יש האוספים בולים, יש האוספים גולות, אני אוסף
חיבוקים. הם לא עולים כסף ויש מהם בשפע אינסופי, אלא אם כן כל
אנשי העולם יהפכו קרים ואדישים פתאום.
סבתא מספרת שמאז שהייתי קטן, הייתי דורש חיבוקים, בכל יום
הולדת אחרי שהדודות היו צובטות לי את הלחי הייתי מזעיף פנים,
עושה פרצוף דורש ומבקש חיבוק, לפעמים אף הייתי נפצע בכוונה רק
כדי לקבל את הטיפול והחיבוק של סבתא. את החיבוק שלה הכי אהבתי,
הוא היה חם ומזמין, חיבוק אכפתי. אני מתגעגע לחיבוקים שלה,
בימים שאני עצוב אני מוציא את התמונות שלה איתי, כולן כוללות
פוזיציה של חיבוק כדרך אגב, מסתכל עליהן, מזיל דמעה ובין רגע
משתנה לי מצב הרוח. כל חודש אני מגיע לבית הקברות, מניח זר
פרחים, מנקה את הקבר קלות מהאבק שהצטבר עליו ומחבק אותו, כמו
שסבתא הייתה מחבקת אותי, אף אחד לא אהב אותי כמוה.
אמא מספרת שלא הייתי מחבק רק בני אדם ככה, לקח לי אחד עשרה שנה
ולהתנתק מבובת הפילון השחורה שלי, או שמא היא התנתקה לחלוטין,
סבתא תמיד התלוננה על כך שהיא לא מספיקה לתפור אותה אחרי כל
פעם שפירקתי אותה, אני כהרגלי עשיתי פרצוף תמים וביקשתי שמישהו
יחבק אותי בגלל שהבובה שלי לא הייתה איתי.
כל תקופת בית הספר הייתה קשה מנשוא, ימים ארוכים של לימודים
הכוללים ישיבה מרדימת אחוריים על כסא מתפרק של כתה א', שמשום
מה החליטו להמשיך איתו כלהיט בכל שאר הכתות. הייתי מנצל כל
הפסקה כדי לשבת בחוץ ולחבק את התיק שלי, מכיוון שאף אחד אחר לא
הסכים לעשות זאת.
אני שופט אנשים לפי החיבוקים שלהם, בינתיים השיטה דיי מצליחה,
אני כבר לא קורא לה שיטה אלא דרך חיים. את סבתא הכי אהבתי, את
אמא גם, ואת אבא בכלל לא, כי הוא היה קר ואדיש והוא לא אהב
לחבק, הוא לא כמוני, הוא אוהב לאסוף דברים חומריים, הבולים
שלו, הוא לא מבין את המשמעות של חיבוק אמיתי.

אני מתבונן על התמונה של הילה, החברה הקודמת שלי ונהיה לי
עצוב. הילה הייתה אדם מיוחד, אבל כמו לכל השאר נמאס לה בשלב
כלשהו, הייתי דורש לחבק אותה כמעט בכל דקה שבילינו ביחד. היא
הייתה מרוצה מהדבר, בתחילה, מישהו שאהב אותה באמת, וזה נכון,
אהבתי אותה בכל רצוני.
היא קנתה לי ליום ההולדת כרית, כרית עם התמונה שלה מודפסת
עליה, בזמן שלא ביליתי איתה, חיבקתי את הכרית, סתם ככה, ישבתי
במרפסת, חיבקתי את הכרית והסתכלתי על הים. התגעגעתי אליה.
יום אחד פשוט נמאס לה, "תעזוב אותי", היא אמרה.
בזמן שעמדתי המום מולה היא הוסיפה מילים, "כמה אפשר, פשוש
תבין, אני אוהבת אותך וכל זה אבל אני לא יכולה יותר, אתה חונק
אותי, אתה כל הזמן רוצה לחבק אותי, זה מעיק, פשוט, אני
מצטערת".
לא אמרתי מילה, רצתי הביתה עם דמעות בעיניי, תפסתי את הכרית
שלה וקרעתי אותה לגזרים. הרגע שבו הייתי צריך חיבוק בצורה הכי
נואשת, אולם אף אחד לא היה שם כדי להיענות לבקשתי. הוצאתי את
התמונות של סבתא שלי, חיבקתי את הכרית והסתכלתי בהן, הנחמה לא
באה ואיתה גם לא השתנה מצב הרוח.

הנה אני יושב לי כאן, מסתכל על הדלת ומצפה לראות אותך פותחת
אותה, נכנסת, מחייכת אליי ורצה ולחבק אותי.