ילדים משחקים בגינה ציבורית. עוד רגע הם ילכו הביתה ויאכלו סלט
ירקות. השמש תרד לה מהעמוד, תחייך אל תוך החלונות ותשחק קצת עם
הים לפני שתפרוש סופית אל מאחורי הקלעים של העולם. הסלט ירקות
יהיה טעים, הוא תמיד טעים, אמא אלופה בסלט ירקות. כל המשפחה
שלנו סלט ירקות אחד גדול. אחות שלי אלופה בלהיות בצל, קצת
מגרדים ישר בוכה. לא סתם בוכה, יש לה בכי כזה של נחנקת, של
הלהביא מכות בגב. אח שלי הקטן, הוא משחק אותה חבל על הזמן
תבלינים. חכם כזה, תמיד יש לו מה להגיד. צבעוני. אמרתי
תבלינים, אבל לא הייתי בטוח שזה מתאים. עכשיו? אני אומר אח'שלי
הקטן, ישר אני רואה תבלינים. מה לעשות, הוא כזה. אחי הגדול?
אחי הגדול בלי ספק הוא מלפפון. חנון כזה, משעמם. גבוה ורגיל.
אני לא ממש בסלט ירקות, אני שמים ממני רק כמה טיפות. אני
לימון. כל הזמן חמוץ כזה, סחוט. אני ממש לימון, גם ההורים שלי
לא ממש רצו אותי בפנים. אמא שלי שאלופה בסלט ירקות ואבא שלי
שהוא אלוף עגבניה. תמיד אדום, עוד רגע יתפוצץ. יושב בראש
השולחן ותביאו לי מלח ומיד ומהר. ככה אבא שלי, למד את זה בשדה.
חי בבוץ, ככה הוא אומר, עבר ממקום למקום. עכשיו הוא מוציא את
זה עלינו ואנחנו מבינים אותו. גם אנחנו כאלה. חברים שלי חושבים
שזה מגניב לגדול בקערה, הם גם רוצים. הם לא מבינים שסלט ירקות
זה כיף לאכול אבל לא כיף להיות.