את זוכרת את היום בו הכרנו? ביום הראשון של כיתה ז', ואחרי בית
הספר רכבנו עם האופנים וקנית לי ולך פחית קולה? וכל כך
התביישתי ממך כי הייתי חדשה במקום והסתכלתי לך כל הזמן על
השיער, ניסיתי להבין איך מישהי יכולה להיוולד עם שיער כ"כ
חלק...

את זוכרת את הפעם שעלינו על הגבעה? הסתכלנו על כל העולם
מלמעלה, עצמנו את העיניים והתחלנו לרקוד ולהיבלע בתוך המוזיקה
ברגע שהרוח נשבה? למה קיצצו שם את השדה, ולמה הכל נהייה
צהוב?נכון שבקרוב הכל שוב יהייה ירוק בגבעה שלנו, השדות יחזרו
להיות גבוהים ונקפץ שם בלי פחד שאנשים יראו אותנו?

את זוכרת שסיפרתי לך על ה"נטיות" שלי?
אני המשכתי להגיד לך כמה שזה לא מצחיק, את יודעת שהעניין הזה
כבר לא בשליטה יותר. ואל תבהלי שאני מדברת ככה... את מכירה
אותי ואת יודעת מי אני, אני עדיין אותה אחת.
ואת גם אותה אחת. כנראה שעם הזמן ביחד, לא שמנו לב כמה דברים
עברו עלינו, ושבאמת השתנינו.

את זוכרת את התיכנונים שלנו לעתיד, נגור ביחד בתל-אביב ואיך
שהחתונה שלך תהייה על המזח...? הספינה תקח אותך ואת החתן, ואת
הרבי גם כמובן, רחוק רחוק, ושאר הצופים ייצפו בכם במסך ענק...
השושבינות יהיו לבושות בורוד דוחה כזה, כי את אמרת שאותן אפשר
לדפוק... גם עד אז נהייה ביחד את חושבת?

אני כותבת פה רק לך, כי כמה שהיית יורדת עליי, והיינו
"הולכות מכות" וצוחקות אחת על השניה, את היחידה שידעת עליי
הכל.
אני פשוט לא אצליח להיות כנה עם בן-אדם כמו שאני כנה איתך.זה
כמו שאנחנו אומרות - אין מצב. אנחנו בלתי נפרדות. את שלי,
ואני?... אני שלך.