הכול היה שקט לכאורה, שקט כמו השקט הזה הנורא לפני הסערה.
צלצלת, צלצול כמו פעמון אזהרה.
הצעת שנעשן יחד רצית לראות אותי משוחררת,לא עצורה.
שמחה,פתוחה,איילת חדשה.
אני הסכמתי אבל לפני זרקתי לחלל החדר משפט מיותר,משהו על בר
ואז נסעתי.7 דקות.כמו סיגריה.הרחוב שלך , הבית שלך , אלפי
מדרגות , אתה.
חיבוק, נשיקה, שיחה קצרה והחבר עם החומר לא בא.
ואז זה קרב טעות חיי
נגעת בגופי,חדרת לנשימותיי.
ולא יותר רק סקס בלי מגע, בלי ליטוף או חיבוק, נשיקה?
נשיקה בשבילי זה יותר מזיון ליבי התרסק....
הלכתי משם, מרגישה מטונפת, כמו אחרי אונס, מנוצלת.
התקלחתי אך ההרגשה הרעה לא עברה.
למה זה היה טוב? נקמה?
הבנתי שזה היה התחלת הסוף או אולי עצם סוף ההתחלה ומכאן הדרך
למטה מאוד קצרה.
היינו יחד 4 שנים והכול התנקז לתוך זיון לא מדהים הרסנו הכול
אחרי שנה שהיינו ידידים ידענו ששנינו ביחד בחדר אחד זה אסון
אבל בכל זאת נפגשנו.אז שלום לך אהוב יקר אומנם נשאר טעם מר אבל
לתוך חיי לא תחזור לעולם כי הכאב שהותרת בי כואב מדם זה כאב
פנימי אפל וסודי ותדע שזה לא היה שווה את זה לפחות מבחינתי.