רחוק מאוד, במרחק של אלפי קילומטרים מכאן, מאחורי הר שחור, יש
ים וכמה קילומטרים בלב הים יש אי מסולע, ומתחת לסלע אדום מסומן
באיקס יש קופסה, ובקופסה הזאת נמצא הלב שלי, כדי שאף אחד לא
יוכל לשבור לי אותו.
אפילו לא את, גם אם תנסי לא תצליחי לשבור לי את הלב. אני פה
איתך, כולי פה איתך, מלטף אותך, מעביר מבט על גופך, ערומה ויפה
וחלקה כמו משי. אנחנו ביחד ואת כועסת עלי שאני נפגש עם אחרות.
את כועסת עלי שאנחנו לא גרים ביחד. את כועסת עלי שאני לא אומר
לך שאני אוהב אותך. אני לא יכול לאהוב אותך, הלב שלי נמצא
רחוק, אלפי קילומטרים מכאן, מתחת לסלע אדום מסומן באיקס.
את תמיד כל כך רצינית, תחייכי פעם, אל תיקחי הכל כל כך קשה,
אנחנו מסתדרים יופי גם ככה, בלי לב, לא חייבים לב בשביל
ליהנות, את חייבת להתייחס למחויבות בכזאת רצינות.
אני עוזבת אותך ואתה תהיה לבד. טוב, אמרתי, אם את רוצה ללכת
תלכי, ואז הלכת... לקח לי שבועיים להתקשר ולהגיד לך לחזור, לא
טוב לי לבד, משעמם לי ואין מי שילטף אותי ויגיד לי מילים
טובות.
אני לא חוזרת אם אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי. טוב לנו בלי
זה, לא?
למה כל כך כבד, למה צריך להכניס באמצע לב? הוא עלול להישבר.
ואז אמרת לי שבשביל שהלב שלי לא ישבר, אני שובר את שלך, ושהדרך
היחידה להיות ביחד זה אם שנינו נשתמש בלב שלנו ונהנה מזה שהוא
נמצא, ונסתכן בלשבור אותו.
לא הסכמתי לצאת למסע כל כך ארוך בלי שאת תוותרי קצת, אז אמרתי
לך שכדאי שעד שאני אחזור את תהיי קצת פחות רצינית ותפתחי קצת
חוש הומור. הבטחת - אז יצאתי לדרך.
ארזתי תיק קטן עם כיכר לחם, מים ותמונה שלך. כי איש חכם אמר לי
שכל מה שהאדם צריך כדי לשרוד זה אוכל, שתייה ואמונה במטרה. חוץ
מזה, רציתי שהדבר הראשון שאני אראה אחרי שאמצא את הלב שלי
זה... אותך!
הלכתי שעות, ימים, שבועות. הלב שלי רחוק מאחורי הר שחור. כבר
חשבתי להסתובב ולחזור. הסתדרנו גם בלי לב, לא?
הכי פשוט היה אם אפשר היה לקבל, בלי לחשוב מה צריך לתת בחזרה.
אבל לא, היית חייבת לקבל בחזרה לב. חסר לך שתמשיכי להיות
רצינית כל כך.
הסתכלתי בתמונה שלך, כל כך יפה. המשכתי ללכת. נהייתי נורא רעב,
אז אכלתי קצת מכיכר הלחם, ושתיתי קצת מים.
הלכתי כבר בטח איזה כמה אלפי קילומטרים. כדור הארץ לא עגול,
זאת בטח איזו קנוניה, לא יכול להיות שבן אדם הולך כל כך הרבה
ועדיין לא מגיע למקום שממנו הוא התחיל ללכת.
הנה הוא, ההר השחור. טיפסתי על ההר. יצורים שחורים ניסו להפריע
לי. אחד אמר לי שיש בחורות יותר טובות ממך. יצור שחור אחר אמר
לי שאת לא אוהבת אותי. יצור שחור ענק אמר לי שתשברי לי את הלב.
והמלך של היצורים השחורים, אני חושב שהוא היה המלך כי הוא היה
הכי גדול והכי שחור, אמר לי שאת תמשיכי להיות רצינית גם אחרי
שאני אחזור. אבל הוצאתי את התמונה שלך והראיתי לו, אני חושב
שהוא הבין. המשכתי ללכת.
קפצתי לים הגדול לשחות בו, ובדרך כמעט שכחתי למה אני שוחה.
שחיתי המון, לפחות עד ששכחתי את השם שלי, ואחרי שלא זכרתי מי
אני ולמה אני שוחה ראיתי שתלוי עלי תיק קטן. פתחתי אותו ובתוכו
היו חצי כיכר לחם, חצי בקבוק מים ותמונה של בחורה - שלך. זה
הזכיר לי. כמעט שהסתובבתי אבל אז נזכרתי.
הגעתי לאי מסולע ונהייתי נורא רעב וצמא, אז אכלתי את הלחם
ושתיתי מהמים, ולא נשארו לי אוכל ושתייה להמשך הדרך. מסביב היו
המון סלעים בכל הצבעים, ואפילו בצבעים שלא הכרתי. הרבה אנשים
מחביאים באי הזה דברים שהם פוחדים שיהרסו. יש אבן לכל בן-אדם,
ויש אנשים שאפילו יש להם שתיים ויותר. התחלתי לחפש את הסלע
האדום שלי, עם האיקס עליו. ואז, אחרי שחיפשתי וראיתי הרבה
סלעים אדומים ,שחסר עליהם סימן של איקס, מצאתי את הסלע שלי.
וברגע שהתכופפתי להרים את הסלע הגיח לעברי נשר ענק, הרבה יותר
גדול מנשר רגיל, וחג מעלי. פחדתי, פחדתי נורא, הפחד הגדול
ביותר שהרגשתי בחיי. אבל הלכתי כל כך רחוק, עכשיו אני לא
אשבר.
הרמתי את האבן הוצאתי קופסת פח ישנה, ופתחתי אותה. וכל הזמן
הזה הנשר למעלה צורח ודואה קרוב אליי , כאילו אומר לי: אני
אשבור לך את הלב, לא כדאי לך.
בקופסה, בתוך צמר גפן אדום, ישב הלב שלי, נראה נורא שביר. שמתי
אותו בתיק ואז, אז... ראיתי אותך מתכופפת להרים סלע, לא רחוק
ממני, סלע צהוב. ואת מוציאה מתחתיו חוש הומור אדום כמו אף של
ליצן. פתאום ראיתי גם את אותי וצחקת, צחקת. אני חושב שאני אוהב
אותך.
מאחורי האי המסולע ראינו את הבית והגענו אליו מהר . העולם כן
עגול. בעצם הלב היה מאוד קרוב, אבל אני עשיתי את הדרך הארוכה
אליו. אולי רק ככה הבנתי כמה בעצם הוא היה חסר לי.
"מצחיקונת אני אוהב אותך".
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.