הוא עמד מולי בכל יופיו האצילי, כנפיו הלבנות מקופלות על גבו
והוא מסתכל עלי.
ואז הוא בכה, דמעות כסף קטנות ויפות ירדו לאט לאט מעיניו
האפורות.
המלאך שלי בכה, הוא לא זז פניו לא השתנו ורק דמעות כסופות כיסו
אותן עכשיו.
ואז הוא הסתובב והתחיל ללכת, כנפיו וכתפיו נפולות ושמלת המשי
הלבנה והמלוכלכת נגררה מאחוריו, רציתי לצעוק אליו שיחזור, אבל
עמדתי שם, שותקת מביטה עליו מתרחק ממני.
המלאך שלי עצוב עכשיו, למלאך שלי כואב, כשהוא עצוב הוא יושב על
החלון שלי ומסתכל החוצה על הכוכבים, אולי הוא מתגעגע לשם,
לכוכבים, אני חושבת שמשם הוא בא המלאך שלי.
המלאך שלי לא תמיד עצוב, בדרך כלל הוא דווקא שמח, ואני והוא,
אנחנו עוזרים אחד לשני, כשאני עצובה המלאך שלי בא אלי ומחבק
אותי חזק, וחיבוק של מלאכים זה דבר מדהים.
וכשהוא עצוב אני באה אליו ונותנת לו נשיקה קטנה על המצח, ואז
הוא מחייך קצת, חיוך קטן של מלאכים.
אבל עכשיו המלאך בוכה, מאז שאני מכירה אותו פעם ראשונה שהוא
בוכה.
הוא בוכה, והוא הלך, פשוט הלך, אני לא יודעת אם הוא יחזור, אבל
עם כל צעד שלו הרגשתי איך הוא מתרחק ממני.
המלאך שלי הלך ולא ירד גשם והשמיים לא נפלו, כלום לא קרה, סתם
רחוב של אחה"צ שקט, עם שמש גדול באופק ושמיים כחולים, הוא כבר
נעלם בקצה הרחוב, המלאך שלי, מלאך קטן ויפה עם עיניים קטנות
ואפורות, כל כך חכמות היו העיניים שלו וכשהוא הביט בי במבט הזה
שלו, האוהב הזה, לא יכולתי שלא לחבק אותו, כי הוא היה, הוא כל
כך היה, ועכשיו כבר אין מלאך, אין נשיקות קטנות על המצח ואין
חיבוקים חזקים, ואין חיוכים קטנים של מלאכים ואין מבטים
אוהבים, אין רק אין.
אז עכשיו אני יושבת על החלון ומסתכלת על הכוכבים, תוהה אם אחד
מהם הוא המלאך שלי.
והכוכבים מאירים אלי מתוך השמיים השחורים, ואני רוצה לצעוק אל
השמיים, תחזור מלאך שלי, אי עוד צריכה אותך, אבל אני לא צועקת
כי אין מי שישמע, השמים הם ריק וכוכבים הם סלעים.
אז אני נכנסת למיטה ומכבה את האור, ופתאום אני מרגישה אותו, את
המלאך שלי, אני מרגישה את הכנפיים הלבנות שלי מדגדגות אותי
בתוך הלב.