אני זוכרת את כל הסיפור כאילו קרה אתמול.
זה היה בשנה הראשונה שלי אחרי הצבא.
החיים שלי היו מחורבנים.
גרתי בדירה קטנה עם שותף נוראי, כל היום החברים שלו היו בדירה
ועשו כזה בלאגן.
לא יכלתי לעזוב, לא היה לי לאן ולא היה לי כסף.
יצאתי עם גיא. הינו חודש יחד.
ובדצמבר שמתי לב שמחזור מאחר.
היתי בטוחה שזה ההורמונים, הכל השתבש באותה תקופה, העיפו אותי
מהאוניברסיטה, מהעבודה פיטרו אותי והיתי אחרי מערכות יחסים
מאוד קשות.
ואז גיא בא והציל אותי מכל החרא שהקיף אותי.
האור היחיד שהיה לי באותה תקופה, מישהו אהב אותי.
בכל אופן, הלכתי לרופא, ד"ר ברמץ, משהו כזה.
הוא איחר, אמר שהוא לא מצא את התיק שלי.
התיישבתי שם והיתי מפוחדת כ"כ, הלב שלי דהר.
תדבר כבר! צעקתי בלב.
ואז הוא חייך אליי ואמר: "את בהריון"
והוסיף: "שבוע רביעי"
היתי בטוחה שאני נמצאת בתוך איזשהו סיוט, ורק רציתי שיעירו
אותי כשהוא יפסק.
קפאתי.
"אתה בטח טועה" אמרתי.
"אין מצב שאני בהריון"
"אני מצטער, אבל זה מה שאמרה הבדיקה"
הוא שאל אותי אם אני רוצה לדבר על זה עם מישהו שהוא ימליץ עליו
וסירבתי.
מעולם לא חשבתי על אמהות.
ידעתי שאני לא מתאימה להיות אימא, לא היו לי את כל הרוך
והרגישות וכל התכונות שלאימא צריכות להיות. גם לא רציתי להמשיך
מישהו שיהיה חלק  ממני. הרי שנאתי את עצמי.
נפגשתי עם גיא והתחלתי לבכות, עישנתי סיגריה אחרי סיגריה,
קופסא שלמה גמרתי באותו יום.
הוא אמר שיהיה בסדר ושנעשה את זה יחד.
הוא תמך בי כ"כ.
הוא אמר שהעבודה שלו תאפשר לו לפרנס אותנו ושאני בבוא הזמן
אחזור ללימודים והכל יהיה בסדר.
הוא חיבק אותי.
הוא היה מאושר, הוא רצה תינוק.
המשכתי בהריון הזה רק בגללו.
לא ידעתי מה יהיה הלאה.
היו הרבה פעמים שחשבתי לעשות הפלה אבל ידעתי שזה ישבור אותו.
אולי באמת הכל יכל להיות נפלא.
עברתי אליו לדירה, ריהטנו אותה, אפילו התחלנו לעצב חדר ילדים.
הכל עשיתי בצביעות.
הבטתי בעצמי כל יום ושנאתי את הגוף שצץ לי פתאום, את הבטן
שתפחה.
היו נשים שזה חיבר אותן, אני סלדתי מכל הרעיון.
גיא תמיד פינק אותי. הביא לי אוכל למיטה, קנה לי פרחים, קנה
ספרים של פסיכולוגים חשובים כאלה שמסבירים על תינוקות.
היתי כבר בחודש שמיני כשזה קרה...
שכבתי  על הספה, ראיתי סרט אחד של מל גיבסון.
ואז  דפקו בדלת. קמתי בקושי ופתחתי את הדלת.
שני שוטרים אחד היה גבוה ואחת היתה שחרחורת, בת 30 בערך.
"את שחר?" הם שאלו.
"כן.." הלב שלי נפל לתחתונים.
"אנחנו צריכים להודיע לך משהו", היא אמרה ברוך.
ואז הם הסבירו לי איך המכונית פגעה בו, ושהוא בטח לא סבל הרבה,
כי הוא מייד הפסיק לנשום.
ואני צרחתי, אני זוכרת ובכיתי שם  המון.
כשהם הלכו נכנסתי למטבח ולקחתי את הסכין הכי חד וחתכתי את עצמי
ביד, דממתי שם במשך שעה.
אבל אז השכנה שלנו, רינה, הגיעה  וראתה אותי שוכבת שם ומדממת.
האמבולנס הגיע מהר.
הם אמרו שיש לי מזל, שלא חתכתי ורידים חשובים, משהו כזה.
אני חשבתי שאני נמצאת בסיוט הכי נורא של החיים שלי ולא ידעתי
איך לצאת ממנו.
גיא מת, וכ"כ אהבתי אותו, הוא הבנאדם היחיד שאהבתי.
ועכשיו נתקעתי עם איזה יצור קטן, בלי עבודה אפילו.
רינה כל הזמן באה וביקרה אותי, היא היתה האישה היחידה שהיתה
לצידי.
כמו אימא.
בכיתי במשך שבועות, הביאו לי מטעם ביה"ח פסיכולוג אחד, בן 100
בערך, והוא רצה שאני אדבר על הרגשות שלי.
ואז ירדו לי המים.
זה היה ביום שלישי באחת בלילה בערך.
רינה לא היתה שם.
שעות סבלתי מכאבים, עד שאמרו לי שיש לי פתיחה של 10 ס"מ ואפשר
ליילד.
צרחתי מכאבים והתחננתי מהם שישאירו אותו בפנים כי אני לא יודעת
מה לעשות אח"כ.
הכאבים היו נוראיים, והיתי לבד, רציתי שגיא יהיה לידי ויחזיק
לי את היד.
הוא לא היה שם.
בסוף שמעתי אותה צורחת.
"זו בת" האחות אמרה לי וחייכה.
היא שאלה אם אני רוצה לאחוז בה.
אמרתי לה שלא עכשיו.
היא אמרה לי שזה הזמן שהכי נקשרים .
לא היה לי כוח להתווכח איתה והיא נתנה לי לאחוז בה.
ואז כמו בום כזה נפל עליי וקלטתי שהיא הבת שלי.
היא היתה פצפונת והעיניים שלה היו עצומות.
הבטתי בפניה. התחלתי לבכות.
אני אהרוס לה את החיים, חשבתי בלב.
ריחמתי עליה.
האחות חשבה שזה מהתרגשות. "כל ההורים ככה בפעם הראשונה", היא
חייכה.
היא היתה קטנה כ"כ, שלרגע חשבתי שמישהו קטן כ"כ לא יכול להיות
מפחיד.
ואז חזרנו הביתה.
הינו רק אני והיא.
מזל שגיא הספיק לקנות לה מיטה.
רינה הסיעה אותנו הביתה ואמרה לי שאם אני אזדקק לה היא קומה
מעליי.
חייכתי חיוך מנומס.
נכנסו פנימה.
השכבתי אותה לישון.
מאותו יום הסיוט באמת החל.
כל היום היא בכתה, גם כל הלילה.
לא היה לי זמן לישון, לאכול, להתקלח אפילו לא.
שנאתי אותה, פשוט שנאתי.
הייצור הקטן הזה הפך למפלצת.
כשהיא ישנה זה היה נס.
כל הגוף שלי נשאר מעוות. היתי רזה אבל יותר מידי.
לא היה לי כמעט כסף לאוכל וחיתולים כי לא היתה לי עבודה.
רינה באה לבקר מידי פעם לבדוק שהכל בסדר.
היא גם הביאה לי כסף לקנות אוכל וחיתולים, היא אפילו לימדה
אותי להניק.
שנאתי להניק, זה כאב לי.
השדיים שלי נראו כמו שני עיגולים באמצע הגוף. שנאתי אותם.
יום אחד היא באה ואמרה לי שחייבים למצוא לה שם.
אפילו לא חשבתי על זה עד עכשיו.
"אני לא יודעת מה" אמרתי.
"הילדה עוד מעט בת 3 חודשים, את צריכה לדעת איך קוראים לה, היא
הבת שלך, שחר!"
הבת שלך, המילה הזו הדהדה במוחי והיתה זרה לי כ"כ.
"תבחרי את, אין לי רעיונות" אמרתי והבטתי בחלון
"באמת?, את בטוחה?" היא שאלה.
"כן" גמגמתי וחשבתי רק שהיא לא תתעורר ותיתן לי עוד קצת זמן
חופשי.
"אמממ, תמיד רציתי לקרוא לבת שלי סתיו, אבל נולדו לי רק בנים"
"סתיו, טוב, שיהיה" אמרתי.
היא הביטה בי ברחמים.

במשך הזמן התרגלתי לשם.
אח"כ רינה גם הכריחה אותי למצוא עבודה ואמרה שהיא תשמור על
סתיו במשך היום.
היא הצילה אותי.
מצאתי איזה עבודה באיזה סופרמרקט בתור קופאית.
בימים עבדתי ובלילות נשארתי איתה, לבד.
היא הפחידה אותי.
כשחיבקתי אותה כדי להרגיעה לא הרגשתי כלום מלבד כעס.
היתי צריכה גברים, זיונים ולא היה לי כלום. התכערתי, וראו את
זה.
מבפנים ומבחוץ. הרגשתי מפלצת.
יום אחד חזרתי מהעבודה ורינה רצה אליי וחיבקה אותי.
"שחר את לא תאמיני!"  היא חייכה
"מה?
"היא הלכה היום! צעד אחרי צעד! צילמתי אותה בשבילך".

כל אימא היתה מתלהבת, אבל אני, כלום, לא עשה לי כלום.
"ואו, איזה יופי..." אמרתי שכבתי על הספה, סחוטה  מעייפות.
רינה הבחינה באדישות שלי.
היא עמדה והביטה בי.
"אולי עכשיו תדברי אתי?"
הבטתי בה "מה את רוצה ממני?" שאלתי בכעס.
"היא ישנה עכשיו, אנחנו יכולות לדבר" היא אמרה ואחזה בידי.
"אין על מה לדבר"
"למה את עצובה כ"כ, מדוכאת כל הזמן?"
"אני לא... ככה, פשוט ככה" עניתי.
"למה רע לך כ"כ?"
"מה ז"א למה?, את לא רואה איזה מפלצת אני? הכל התחרבן לי, לא
רציתי אותה בכלל, היא נכנסה לחיים שלי בהפתעה ומאז הכל נהרס.
אין לי חיים! אף פעם לא רציתי ילדים! אף פעם! אני מפלצת!!!
תביטי בי! כל היום אני רק עובדת באה הביתה שותה משהו ורצה אליה
כי היא בוכה. אני לא אוהבת אותה! אני צריכה לאהוב אותה אבל אני
לא!"
התחלתי לבכות, העפרון השחור ששמתי נמרח לי על כל הפרצוף והיתי
מכוערת בדיוק כמו שהרגשתי.
"שחר שלי..." רינה התקרבה אליי וחיבקה אותי חזק. חיבקה ושתקה.
למחרת היה יום שבת.
"לכי לטייל איתה" היא התקשרה ואמרה.
וזה מה שעשיתי.
לקחתי את העגלה, הושבתי אותה ויצאתי.
היה סתיו, בדיוק כמו שמה.
היא היתה כבר בת שנה.
כלב עבר לידנו והיא אמרה: "האו, האו"
חייכתי "האו, האו" אמרתי יחד איתה.
היא הביטה בי וחייכה, החיוך הראשון שלה, אף פעם לא ראיתי אותה
מחייכת כשהיא היתה לידי.
המשכנו ללכת לפארק.
אף פעם לא טיילתי איתה.
היו שם מלא ילדים, דשא, רעש.
התישבתי בספסל והנחתי את העגלה מולי שאוכל לראות אותה.
היא הביטה בי. הורדתי אותה מהעגלה. ואחזתי בידה, הלכנו לכיוון
הנדנדה.
"נד נד" היא אמרה  לי, חייכתי שוב והושבתי אותה על הנדנדה.
אחרי הנדנדה היא התיישבה ליד ילדה אחרת, והן שחקו בחול.
"בואי נלך לשבת פה  על הספסל, זה קרוב" אימה של הילדה אמרה לי
.
התיישבנו על הספסל.
"את אחותה?" היא שאלה
"לא, אני..." ניסיתי להגיד את המילה, "אני..."
הבטתי בה שופכת חול על עצמה "א... מא, אימא שלה..." הבטתי
וחייכתי לעברה.
"את נראת מאוד צעירה יחסית" היא ענתה
"בת כמה את?"
"21" עניתי.
היא היתה מופתעת.
אח"כ היא קשקשה איתי על דברים של "אמהות" שלא דברו אלי, כמו
איזה ספרים היא קוראת לה, לאיזה גן היא רשמה אותה איזה מטפלת
היתה לה.
ופתאום הבחנו שהן נעלמו.
ארגז החול היה מלא ילדים ולא ראינו אותן, לא ראיתי את סתיו.
קפאתי. בראש חשבתי שאולי היא נעלמה לי לתמיד. נזכרתי באמהות
האלו שתמיד הראו בחדשות שאבדו את הילדים שלהם ולא מצאו אותם.
לפעמים קיוותי שזה מה שיקרה לי אבל משום מה לא הרגשתי הקלה,
היתי מפוחדת.
האמא האחרת רצה וצרחה "רותם, רותם" ואני קפאתי ובכיתי.
"תבואי, את לא תהרסי לי את החיים שוב!" כעסתי עליה.
"תעשי משהו!" האם צעקה עליי.
התחלתי לרוץ בכל הפארק, לקרוא לה, ולבכות.
ופתאום שמעתי: "אימא" הסתובבתי וראיתי אותה יושבת שם ולידה
רותם.
"אימא" היא אמרה לי והתקרבה  אליי בהליכה המגושמת שלה.
מחיתי את דמעותיי וחיבקתי אותה חזק.
אימא, חשבתי בלב.
פתאום לא היה לי כ"כ מוזר לקרוא לעצמי אימא.
אולי היא לא שונאת אותי למרות הכל.
"אימא.."