"יפה פה" אמרה ותהתה אם יראה לה גם את חדר השינה.
"תודה" אמר וחייך.
"רוצה לשבת?" אמר והצביע על הספה הצהובה הקטנה שעמדה בסלון
הקטן שלו. וחשב איך יעשה את הצעד הראשון.
היא התיישבה, וניסתה לעשות זאת בצורה סקסית שידעה שאין לה מושג
מהי. היא הניחה רגל על רגל וישבה זקוף. חייכה לעברו.
"רוצה לשתות משהו?" שאל במבוכה.
היא התלבטה וחשבה שאלכוהול זה רעיון טוב. "יש מרטיני אולי?"
שאלה בטון בוגר.
הוא שנא אלכוהול ושתה רק כשהיה בדיכאון, "יש בירה".
"בירה זה טוב" אמרה וחייכה. היא רצתה זיון, אחרי שנה בערך
שהתנזרה מגברים ובכלל והוא נראה לה מתאים לפעם הראשונה אחרי
התקופה הארוכה. היא רק קיוותה שהוא מרגיש כמוה ולא סולד ממנה,
כמו שחששה כל כך.
הוא נכנס למטבח, פתח את דלת המקרר ותהה מה הוא רוצה, האם רק
זיון חד פעמים או מעורבות ריגשית.
הוא הרגיש שונה כלפיה. הוא הביט בקשיחות ובסקסיות שניסתה
להפגין אבל הרגיש שהיא שברירית, עצובה ואפילו תמימה מעט. הוא
פחד לפגוע בה, הוא פחד מעצמו. הוא לא הרגיש מעולם כך. בדרך כלל
הביט על שדיים וישבנים, אבל היא, העיניים הירוקות שלה הפנטו
אותו.
הוא לא ידע אם יצליח להתמודד עם יצר ההרס שלו וחשב שאולי יסיים
את זה עכשיו לפני שישכבו. הוא לקח שני בקבוקי בירה, טרק את דלת
המקרר והתקרב לסלון.
היא התיישבה על הספה והוא הבחין  שמרחה שוב אודם כהה . הוא נשם
עמוק. וחשב איזה תירוץ יאמר כדי שלא ייפגע בה. היא הביטה בהרף
עין אם המחשוף עדין כמו שהיה. היא חייכה וקיוותה שיישב לידה.
הוא התקרב לחלון ונשם את האוויר. היא שתתה מפיית הבקבוק. "אני
אוהבת בירה לבנה" אמרה וניסתה לומר בטון סקסי וידעה שאמרה משפט
טיפשי, הוא הזכיר לה ילדים שאוכלים שוקולד ומצהירים על כך. הוא
לא הבין את הרמזים שלה. מצד אחד מרחה את האודם ומצד שני נראתה
לו פגיעה.
"גם אני" אמר וחייך.
היא התקרבה לידו וחשבה שהיא עומדת ליפול עם העקבים שלא היתה
רגילה אליהם.
הוא בלע את הרוק. היא עמדה מולו ושניהם הביטו מעבר לחלון. היא
הביטה בעיניו, בדרך כלל מבט כזה הלחיץ אותה. היא התלבטה אם
לנשק או לא. היא פחדה שהוא לא מעוניין בה, שהיא לא סקסית מספיק
בשבילו, היא כל כך רצתה להרגיש סקסית, לפחות פעם אחת בחייה,
אבל  עכשיו  הרגישה מטופשת, העקבים, האודם המוזר שמרחה על
שפתיה  וההצהרות המטופשות על הבירה.
הוא הביט בה, שוב, מבטו חדר אליה והוא השתוקק לדעת מה מסתתר
מאחורי העניים העצובות שלה.
הוא הבחין שניסתה לפתות אותו אבל לא רצה זאת. עכשיו, כשהביטה
בו והוא הביט בה, היה בטוח בזה.
הוא לא ידע מה ייפגע בה יותר דחייתו מיחסי מין או ההשפלה שלאחר
מכן.
"האוויר נעים בחוץ, קריר, זה מאוד רומנטי.." אמרה וניסתה לרמוז
לו רמזים והרגישה ילדה בת שש שוב.  "כן קריר" אמר וניסה להתעלם
מהרומנטיקה שניסתה לשדר.
"אני אוהבת קור, בכלל אני אוהבת את החורף", היא חשבה שאם תפגין
שקר לה  אולי ירצה לחמם אותה. היא חבקה את עצמה. הוא הביט בה
מחבקת את עצמה וכל כך רצה להושיט ידיים ולחמם אותה, הוא הביט
בה נואשת. אבל פחד לתת מסרים כפולים והמשיך להביט בחלון. "אני
אוהב את הקיץ" אמר וחשב שאולי זה ירחיק אותה ממנו. היא הביטה
בו מביט בה, מחקה את עצמה שקר לה, עומד אדיש מולה וכמט שפרצה
בבכי. את כל הבנות בעיר הוא זיין ורק אליה הוא מתייחס כך, היא
עד כדי כך דוחה?, שאלה את עצמה, היא בלעה את הדמעות.
הוא לגם את הלגימה האחרונה מהבירה, הוא רצה נוספת אבל פחד
להשתכר ולעשות שטויות.
אני רוצה אותך! היא רצתה לצעוק, תיגע בי, תחשוק בי, רק ללילה
אחד. אבל במקום זה אמרה שהיא פעם חשבה לשכור דירה באזור, בניין
לידו. והוא שאל למה בסוף התחרטה, היא ענתה שהחליטה לגור עם
שותפה במקום אחר בעיר בדירה מרווחת יותר, ואז נזכרה בשותפה
שבגדה בה עם הבנאדם שחשבה שאוהב אותה. מאז שנאה בלונדיניות.
היא הסתובבה והביטה  בסלון. בקירות הלבנים והריקים, היא הביטה
בדלת ותארה לעצמה שזה חדר השינה. היא הביטה על הספה הקטנה
ואמרה לעצמה שהיתה מסתדרת גם על הספה. אך ככל שעבר הזמן תארה
לעצמה שזה לא יקרה, אך היא עדיין לא אבדה תקווה.
"מתי אתה מתחיל לעבוד מחר?" שאלה.
הוא התלבט אם לומר שמוקדם או לומר את האמת. הוא הביט בה עומדת
חסרת מנוחה, נושמת מידי פעם נשימות עמוקות, היא היתה מוטרדת.
"בשמונה" שיקר.
היא חשבה שאולי תציע שתלך כדי שיצליח לקום מחר, אבל משום מה
ככל שדחה אותה היא השתוקקה אליו יותר. היא שתקה ורק הנהנה
בראשה.
"מתי את?" שאל מחוסר ברירה.
"אני לא עובדת מחר" אמרה וקיוותה שהפעם ינסה להתקרב אליה.
הוא הביט בה והיה מבולבל. היא נראתה לו יפה, השמלה המתוקה
שלבשה הסתירה כמעט את כל גופה, למרות שבצבץ מחשוף קטן ששם לב
אליו רק עכשיו. הוא היה רגיל לשמלות שקופות עם מחשופים.
היא שמה לב שהוא הבחין במחשוף שלה ולפתע צצה בה תקווה והיא
חייכה חיוך קטן.
הוא הביט בחיוכה ולפתע נצנוץ של אושר הציף אותו. החיוך שלה
השרה עליו קצת מן הקסם שהיה בה ושימח אותו לראות אותה מחייכת.
"יש לך כלב?" רצה לומר משהו שיסיט אותו מהשדיים שלה וזכר שפעם
דיברה על כלבים.
חיוכה נמחק. "היו לי, שניים, הם מתו".
הוא הביט בה, בעניים שלה והוא הרגיש שהיא עומדת לבכות.
היא הרגישה מחנק וניסתה לעצור בעד הדמעות.
"זה עבר, התגברתי" אמרה וחייכה חיוך מלאכותי שגרם לה להיות
עצובה יותר.
הוא ידע שהיא משקרת.
"לי היה אוגר, גם הוא מת.." אמר, וחשב שאולי האבל של שניהם
ינחם אותה מעט.
היא הביטה בו וחייכה. היא חשבה שזה מתוק מצדו לנסות לנחם
אותה.
פתאום הוא הרגיש קרוב אליה, העצבות שלה והמוות המשותף שלהם.
הוא לא הפסיק להביט בעניה אבל לא היה מסוגל  לחבק אותה.
היא רצתה לחבק אותו אך לא העזה. היא התייאשה וידעה שהסיכויים
שיקרה מה שציפתה לו מאוד קלושים. היא ידעה שכדאי שתלך אך רצתה
להישאר, להישאר רק כדי לשבת לידו ולהביט בו.
"אני צריך לקום מוקדם מחר...,אז..אולי..ניפרד להיום?" אמר
והצטער מייד. אל תלכי תישארי!, אמר בלבו והביט בה. "כן, אתה
צודק, אני מצטערת" היא הרגישה עצבות ומבוכה. "אני מצטערת
שנשארתי.." גמגמה. "זה בסדר" אמר וחייך. הוא הרגיש רע. היא
הרימה את תיקה שהיה זרוק על הספה, התקרבה לכיוון הדלת והתחנה
בליבה שיתחרט ויאמר לה להישאר. הוא רצה לאחוז בעדה ולנשקה, אך
הוא המשיך להביט בה פותחת את הדלת. היא נשמה עמוק. "להתראות"
אמרה וחייכה, הביטה בו  מבט אחרון, כי ידעה שלא יתראו שוב. אל
תלכי.., זו היתה טעות אמר בליבו. "להתראות" אמר וחייך חזרה.
היא יצאה החוצה והוא סגר את הדלת.