לפעמים אני רוצה להתקשר אלייך, לספר לך על הדברים הכי קטנים,
הכי לא משמעותיים.
לא להצהיר הצהרות קורעות לב, לא לבקש ממך כלום.
סתם... ממש סתם.
אני מסדרת את השיער אחרת עכשיו, תמיד אמרת לי לתת לתלתלים שלי
לחיות... להפסיק להצמיד ולהדביק אותם לראש. הייתי צריכה לא
מזמן לעשות תפקיד של מכשפה... אז ניערתי את השיער במשך שעות עד
שהוא היה רעמת תלתלים, ומאז, הם ככה.
אני גם שמה שחור בעיניים, ואז בוכה...יש לזה אפקט נורא יפה
לאיפור השחור עם הדמעות. והתלתלים שלי, הם באמת יפים עכשיו,
השיער שלי ממש התארך.
רזיתי קצת, עצמות הלחיים שלי בולטות, לפעמים אני מצליחה לשכנע
את עצמי שאני ממש יפה. אני משכנעת את עצמי שאתה לא היית
האחרון...זה פשוט לא יכול להיות. לא היית מספיק אינטנסיבי כדי
להיות היחיד.
אני רוצה לספר לך שמישהי שבכלל לא מכירה אותי אמרה לזיו שאני
מעצבנת, מישהי שמעולם לא דיברה איתי. אני רוצה לספר לך שדפנה
מתגייסת ושאני קצת מתה מבפנים. רוצה לספר לך שההורים שלי
מתגרשים, ושלא סיפרתי לאף-אחד.
אני נורא רוצה לספר לך שיש אחד שאני אוהבת אבל שכבר לא אוהב
אותי, ושאני כבר יכולה לחזור לדבר איתך, כי זה כבר לא כואב,
ואני רוצה להגיד את זה בכנות.
למדתי לזייף כנות, אני שחקנית הרבה יותר טובה עכשיו. זה הכל
עובד על זיכרון אמוציונלי...הכנות שלי תבוא מתוך היכולת שלי
לזכור סיטואציה ורגשות דומים, אתה עבר מתמשך.
אני משחקת כל הזמן, עשרות תפקידים שונים באינספור סיצנות
שחוזרות על עצמן, ואני טובה, אני אמיתית, אני משכנעת.
הכתיבה שלי השתפרה, אני כותבת אותך נהדר. אנשים מתאהבים בך בין
השורות, תופסים את המהות שלך, את כל ההוויה שלך... ברגע. אני
כבר לא מאמינה ל"לך" שמצטייר מהדפים, למרות שלפעמים כשאני
קוראת, אני לרגע שוב מתאהבת בך, בכולך, בכל מה שפעם ידעתי
שאתה.
אני רוצה להתקשר ולספר לך שהכל בסדר. השלם גדול מסך החלקים,
וגם אם אני מפורקת לגמרי, אני באמת בסדר, כולי מכווצת היטב
לתוך התבנית של "ידידה", ואני מוכנה להידחס לשם עד שאני לא
אוכל לנשום, בחלקים זה הרבה יותר פשוט.