"ביומולדת הלפני אחרון, הזהיר אותה ידיד לא לשכוח את הילד
שבתוכה. זה המסר הכי טוב שיש לה להעביר".
כך כתבתי. ונראה שזה היה לפני יובלות.
אני כבר קרובה ליומולדת הבאה שלי. והידיד הזה שפעם היה החבר
הכי טוב שלי, כבר התרחק ממני והתגייס לצבא.
על "טעויות" כבר הבנתי הרבה דברים, כשה"ואם" הפך למציאות.
כתבתי שם על מישהו שהייתי ידידה שלו, אבל הכל הסתבך, כמו שתמיד
הדברים מסתבכים ונגמרים.
ואולי זה היה טיפשי או אולי אמיץ, ואולי שני אלו לא סותרים -
דיברתי איתו. אחרי שנתיים וחצי של התעלמות מופגנת מהידידות
שהייתה בסה"כ חצי שנה, החלטתי לדבר איתו. והסתבר שהוא אפילו
נחמד, שהוא התבגר, ובמפתיע הבנתי כמה אני התבגרתי כשדיברתי
איתו.
דיברתי דרך הבמה עם אדם שאמר לי כמה התבגרתי רק דרך המונולוגים
שלי. הוא אמר שמה שכתבתי לפני שנתיים, לא הייתי כותבת היום.
והוא צודק.
לפעמים דווקא אנשים זרים רואים יותר.
אני לא בטוחה על מה המונולוג הזה. אולי על התבגרות.
על איך שלפני שלוש שנים הייתי במקום מסוים ועכשיו אני במקום
אחר.
רגע לפני הגיוס, מקווה שהכל יסתדר, רואה את החברים שלי נעלמים
להם לעבר העתיד. בעוד אני עסוקה בלהשלים עם העבר.
יש אמרה שאומרת שלפעמים אנחנו כל כך רוצים להגיע לעתיד שאנחנו
רצים דרך ההווה, ופתאום העתיד הוא העבר.
זה נכון לגבי הרבה מאוד אנשים.
אני רוצה לכתוב שלא לגביי, אבל אני לא מסוגלת.
כי גם לי עברו מחשבות של "מה אם", "מה הייתי משנה" שלא
התממשו.
אולי לכל אדם יש שקית.
שקית מלאה בתקוות לא ממומשות, בהבטחות שהתנפצו ובאכזבה.
אבל על כל שקית כזו, יש שקית אחרת.
שקית מלאה חוויות, אהבות, ותקוות שעוד יתגשמו.
למדתי שהן תמיד שוות. ככה הן.
לפעמים אנחנו מסוגלים לראות חלק גדול יותר של שקית מסוימת, כמו
לראות את הירח בצורת כדור ולא בננה, אבל הן תמיד ישארו אותו
דבר.
יש בזה שני צדדים, מצד אחד, תמיד לכל אכזבה תופיע תקווה.
אבל מצד שני, לכל תקווה יש אכזבה.
אתם תבחרו את הצד שלכם.
אני כבר בחרתי.