"מה אתה נוסע להודו?" אמרה ענת כשהיא מסתכלת עליי במבט בוחן
מלמעלה למטה.
"נועם, בוא בוא שניה יש כאן מישהו שנוסע להודו"

נועם נתן בי מבט בוחן והזיז את ראשו בזווית ימינה כדי להעריך
טוב יותר את המצב ושאל - "וואלה?"
"אתה מה-זה תהנה, אני מה-זה מקנאת בך" אמרה ענת בעוד נועם עושה
מסביבי בדיקה מקיפה כאילו מחפש אחר הזווית שתתאים לי בהודו.

"שלא יבלבלו לך בשכל - עשה, אל תעשה" התפרץ אורן לשיחה.
"תרגיש את הודו, תחיה אותה, וכשאתה מרגיש מוכן לשיר, תשיר".
"בקצב שלך" השתלטה מחדש ענת על השיחה.
"פרוואטי, אתה חייב לנסוע לפרוואטי, זה הראש, ולהמפי"
"תעזבי אותו מהמפי" נלחם אורן "את לא רואה שהוא בכלל לא בקטע?
שייסע לאגרה, יסתובב שם קצת"
"להסתובב הוא יכול גם בהמפי, מה קרה לא בקטע שלו?"
שאלה יעל בקול נעלב.
"עזבי בקטע לא בקטע ומה את שוב נעלבת לי?"

נועם שעדיין הסתובב סביבי, כרע ברך מאחורי והסתכל בעיון בקרסול
שמאל שלי.
"אני נעלבת? אתה תמיד חייב לדחוף לאנשים את האגרה שלך? לא
שואל, לא בודק, פשוט מחליט ואת כל הזיוני שכל שלך (איך אמרת
שקוראים לך?)"
"יניב" אמרתי .
"את כל הזיוני שכל האלה יניב צריך לסבול".

"תשמע, יניב." אמר אורן במבט שפוף "עזוב אותך משטויות, את כל
העצות שנותנים לך תזרוק לים האנדרמדי"
"כן" הסכימה ענת "לשם אתה חייב לנסוע!" עיניה נדלקו מחדש לאחר
סיום המשבר.

"אז.... איך אתה מתכנן לנסוע?" שאלה ענת שחזרה לתפקיד
התחקירנית הראשית.  
"רכבת" אמרתי. שניהם הסתכלו אחד בשני וחייכו מצחקקים קלות. "סע
באוטובוס" אמר אורן וסגר את הנושא.  
"כן, באוטובוס מריחים הכי הרבה אנשים" אמרה ענת. וממבטה ניתן
היה לראות שהיא נזכרת בזכרונות נעימים.
"אבל רק פעם אחת" הוסיף אורן. "ההודים עם מסריח, תאמין לי אתה
תקלל כל הנסיעה".

"שוב אתה עושה את זה !" אמרה ענת ובקולה מידה ניכרת של עצבים.
"אתה שוב מפליץ איפה שבא לך בלי לבדוק את כיוון הרוח" ופונה
אליי הוסיפה "הודו היא שלך, יניב".
"תודה" אמרתי מחייך לעצמי.
אבל היא לא חייכה, עיניה הסתכלו בי במבט מתחנן, לחייה רעדו
ודמעה קטנה נזלה לאורך פניה.
"שלך !!!" היא הרעידה את החדר בצעקתה שהגיעה מכאב אמיתי.
"תעשה בה מה שאתה רוצה, ולדעתי הצנועה תיסע להמפי...".

"שקט !" צעק נועם שבמהלך כל הדקה האחרונה מישש את רגלי
השמאלית.
"מצאתי !" הוא המשיך במסגרת התקשורת החד-מילית שלו שעבדה עד כה
מצויין.
"צד שמאל. זה הצד שלך,  תלך עליו כל הודו ותאמין לי יהיה לך רק
טוב."

"תקשיבו" קטעתי את רצף התגליות המצמרר, "רק רציתי לדעת איפה
הדוכן של AIR-INDIA, אולי אתם יודעים?"
"שם" הצביעה ענת.
"בצד שמאל!" צעק נועם מרוצה מהדהוד המילה בחדר.
"אמרתי לו, לא אמרתי לו?" שמעתי את נועם שואל כשהתחלתי ללכת.

התרחקתי משם, בדרכי לדוכן AIR-INDIA , הסתכלתי מסביבי וראיתי
אותם - ישראלים, מסתכלים עליי, מחכים להזדמנות שלהם להפוך אותי
לחלק מהחוויה ההודית שלהם.