חם. אומרים שחל מהרגיל, אבל זה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי, חם
כרגיל.כל כך הרבה מקומות שאפשר להיות בהם, כל כך הרבה דברים
חדשים לעשות ולנסות, אבל אני פה. בוהה בטלפון, בפלאפון,
במסך... בכל אמצעי תקשורת בחדר.המחשב מראה סימני חיים בניגוד
לשאר, אבל זה רק בגללי. ממשיכה לבהות וסופרת. 21, 20, 19...מה
זה משנה....כל הבנים אותו דבר.היה עדיף להיות רק עם אחד ששווה
את זה.
דיי , התעצבנתי. הגיע הזמן לעזוב את החדר המלבני והמלא באמצעי
תקשורת הלא מועילים האלה. אין טעם לבקש ממישהו לבוא איתי, חם
מהרגיל בחוץ...כולם רוצים להשאר בבית עם המזגן. זרקתי את התיק
האדום שלי על המיטה.זרקתי לשם את הארנק, סיגריות ,דיסקמן ,
דיסקים לנסיעה וכל מיני דברים חיוניים לחיים שלי. (אפילו את
הפלאפון לקחתי בסוף). את המפתחות של האוטו לא לקחתי. כי זה לא
טוב לנהוג שאתה מסטול. עדיף תחבורה ציבורית.
ישבתי בתחנה המרכזית...תהיתי לעצמי איזה קו הכי כדאי לקחת...
איזה קו הוא היה לוקח אם הוא היה במצב שלי. חיפשתי איזה תחנה
עם אנשים מענינים או משהו,  אבל באמת שהיה חם אז התישבתי רגע
עם עצמי, קניתי דיאט קולה, ונחתי קצת.
פתאום ממולי עצר אוטובוס שבחיים לא ראיתי (וראיתי הרבה
אוטובוסים בחיי). הוא היה סגול עם להבות בצד, נראה שמישהו סתם
ניסה להשחית אותו...בהשקעה מוחלטת. חיפשתי את המספר של הקו
אבל...לא היה. עליתי.
"סליחה, מה התחנה הסופית שלך?" שאלתי את הנהג עם חיוך חמוד
ותמים.
"לאן שאת צריכה. קחי."
והוא הביא לי כרטיס, הקבלות האלה של האוטובוסים. רק שהיא הייתה
ריקה . באתי לצעוק לו שהוא שכח שלא שילמתי בכלל אבל בעיה שלו.
אני מרוויחה מזה .שישים לב מה הוא עושה.
הסתכלתי על הכסאות. 21, 20, 19... מה זה משנה...כל הכיסאות
אותו דבר. עשיתי אנ-דנ-דינו והתישבתי. זה אחד הדברים הנוחים
ביותר שישבתי עליהם. והמזגן היה בדיוק איך שרציתי אותו.
הסתכלתי מסביבי, ראיתי שיש רדיו דיסק בכיסא מולי, מאפרה לידי,
ושיש כפתור עם סימן של ירח...כנראה הולכים לישון ככה או משהו.
שמחה וטובת לב שמתי דיסק בכסא והדלקתי סיגריה. כמובן שראיתי
אנשים אחרים עושים את זה גם...לא הייתי עושה את זה אם לא.
ונסענו.
בחיים שלי לא נהנתי כל כך.
לא חשבתי לרגע שאין לי מושג לאן אני נוסעת.
חשבתי שכל מה שחסר עכשיו זה מישהו לדבר איתו, פנים מול פנים,
עדיף מישהו גבוה שרירי עם שיער בלונדיני ארוך מתולתל עיניים
כחולות עור שחום ועגיל בשפה, בשביל שיהיה ה-22 שישבור את ליבי.
לפחות ככה חווית הנסיעה תהיה מושלמת.
אבל זה לא קרה.
התחלתי לפתח שיחות עם זה שמאחורי, החלפנו דיסקים, החלפנו
סיגריות וצחקנו המון. אחרי חצי שעה הוא אמר "טוב שמעי היה נחמד
מאוד, אבל הגענו לטבריה פה אני יורד...תהיי בריאה ותשמרי על
עצמך". נפרדתי ממנו לשלום וממש ניסיתי להבין איך זה הגיוני
שהגענו לטבריה כל כך מהר.
התחלתי לפחד קצת מכל מה שקורה פה. חשבתי לאן אני רוצה
להגיע...הנהג אמר שאני אגיע לשם. אני רוצה להגיע רחוק. אני
רוצה להגיע ליום שכל החלומות שלי מתגשמים. שאני לא אשב בבית עם
עצמי אבהה באמצעי תקשורת ואבכה על מרות גורלי.
זה בטח מה שכולם רוצים לעשות. חוץ מההוא שרצה ללכת לטבריה.
כנראה בגלל זה אף אחד לא ירד עדיין.החלפתי דיסק ונרדמתי. פתאום
מישהו העיר אותי ואמר לי שזאת התחנה שלי, שאני צריכה לרדת פה.

שיהיה. זה לא שיש לי מושג לאן אני נוסעת. נרד.
לקחתי את הדברים שלי וירדתי.
התרגשתי....ידעתי שזה המקום בו כל החלומות שלי מתגשמים. פה אני
אהיה מאושרת.
הסתכלתי מסביב, הכל היה שומם, המזג אויר היה טרופי להחריד,
והכל היה יפה כל כך.
אולי לא כל החלומות הגדולים שלי התגשמו...אבל הגדול מביניהם
כן.
עצמתי עיניים וספרתי.21, 20, 19....
הכי טוב להיות לבד.