חולירע שכמותו.
לא משנה מה הייתי עושה, זה אף פעם לא בסדר. אוקי, אז עשיתי
דברים לא יפים מבחינה מוסרית מדיי פעם, אבל הקרציה פשוט דרש את
זה, והוא אפילו לא מכיר תודה על זה. על שום דבר, בעצם.
אתם מכירים את השיר הזה של דייויד בואי, שהוא אומר "כל דבר
שעשיתי היה למענך"? זה נכון, וזה הולך בדיוק ככה. זה בדיוק זה.
הוא רצה להיות מסתורי, אני לא הבנתי אותו. הוא רצה שאני אתאמץ
להשיג אותו- אני רדפתי אחריו. הוא רצה להתרחק, נתתי לו. הוא
רצה להתקרב, נתתי לו גם את זה.
אבל הוא לא מרוצה. הוא רוצה יותר. אז הפכתי להיות תלויה בו
לחלוטין. ואז הוא התלונן שזה כובל אותו, אז נתתי לו את החופש
והתקדמתי הלאה, כשאני משאירה את עצמי עם פצעים פתוחים בכל מקום
בלב- כדי שהוא ירגיש שקשה לי לעזוב אותו.
כשהוא התגעגע, אז חזרתי אליו, בשמחה, כדי שהוא ירגיש שהוא חשוב
לי מאד ושהתגעגעתי אליו גם אני.
לפעמים הוא היה רוצה לדעת עליי הכל, ולפעמים הוא לא רצה להבין
אותי בכלל, אז הייתי פתוחה או מסוגרת, לפי איך שהוא רצה,
מסובכת או קלה להבנה.
כשהוא רצה להיות דמות מרכזית, הייתי מקטינה את עצמי בשבילו.
כשהוא רצה שאעלם מן האופק, הפסקתי להתקשר. כשהוא רצה להפסיק
להתבלט, אני ריכזתי את כל תשומת הלב.
ואז הוא בא אליי ושאל, איך זה שאני לא מתייחסת אליו בכלל?
עניתי לו שזה מה שהוא ביקש לעצמו.
הגיע הזמן שתגבשי לך דעה על עצמך, לבד, בלי קשר אליי, הוא אמר
לי.
אז מה, שאלתי אותו, איך היית מעדיף את זה? שאני אעשה הכל נגד
כיוון המחשבה שלך? אני יכולה לעשות גם את זה.
קיוויתי שהוא יגיד לי מה הוא רוצה, כל מה שרציתי היה לעשות
אותו שמח.
תעשי מה שאת רוצה. הוא ענה לי, בסתמיות.
אפילו לא הסתכל לי בעיניים.
אז טוב, עכשיו אני עושה מה שאני רוצה, והוא לא מרוצה שוב. אבל
העיקר שהוא יהיה מאושר.

אני לא מאמין עליה.
כל מה שהיא מנסה לעשות זה להכעיס אותי כל הזמן. פעם היינו כל
כך קרובים, ועכשיו היא פשוט רחוקה ממני בשנות אור. היא פשוט
מנסה להראות לי את כל הצדדים השליליים שלה. ושלי. אני לא מבין
אותה, כמו שאף פעם לא הצלחתי.
הרגשתי שהיא צריכה קצת לפתח את עצמה, להשתנות קצת, לעשות קצת
דברים בשביל עצמה- לא רק בשבילי, רק את טובתה רציתי תמיד. אחרי
כל כך הרבה שנים, היה נדמה לי שהיא מזניחה את החיים שלה, רציתי
שהיא תתחבר אליה, שתנסה להיות יותר כנה כלפיה. היא תמיד היתה
נאמנה לכולם חוץ מאשר לעצמה.
אז הרגשתי שאני צריך להחזיר לה על כל הדברים שהיא עשתה כלפי.
והיא באמת עשתה הרבה, המון.
אמנם, תמיד הרגשתי שהיא מנסה לעשות לי דווקא בהמון מקרים,
כאילו לגרום לי לאין לי מושג מה, כדי שאני אתייחס אליה, כדי
ש... אני לא יודע. לא מצליח להבין אותה, כמעט אף פעם לא
הצלחתי- חוץ מאשר איזו תקופה אחת. אז היינו באמת קרובים, והיא
היתה מספרת לי הכל, כל מה שהיא חושבת, כל מה שהיא חולמת, רוצה,
פשוט הכל. ואז, אחרי כמה זמן, זה עבר והיא הפסיקה. חבל דווקא-
אני משוכנע שהיא עשתה לי את זה באמת דווקא. הלוואי שהייתי
יודע. היו לה הרבה תקופות כאלה, שהיא הייתה מתנהגת לחלוטין
שונה מאיך שהיא הייתה בזמנים אחרים. היו לה שינויי מצב רוח
ושינויי דעות כל כך הרבה שלא הצלחתי לעקוב.
בסדר, זה לא הפריע לי שהיא הייתה מתנהגת ככה, כי ידעתי שהיא
באמת בן אדם טוב, ואז החלטתי שבאמת צריך לדבר איתה, שתתחיל
להתייחס אל עצמה קצת.
אז באתי אליה, ואמרתי לה שהיא צריכה להתחיל לגבש דעה על מי
שהיא באמת, כדי להרגיש טוב עם עצמה, כדי שהיא תוכל לחיות עם
עצמה ועם אחרים בשלווה יותר, כי זה נראה ששלווה זה בדיוק מה
שחסר לה.
אז מה, היא שאלה אותי, איך היית מעדיף את זה? שאני אעשה הכל
נגד כיוון המחשבה שלך? אני יכולה לעשות גם את זה.
כשהיא אמרה לי את זה, עמדו לי דמעות בעיניים. כן, כן, לי. אבל
אתם לא מבינים, היא האדם הכי מדהים בעולם, ואני מוכן הייתי
לוותר על מה שאני רוצה בשבילה. והבנתי שהיא תעשה לי דווקא שוב
וכל מה שאני רציתי זה לעשות אותה שמחה.
תעשי מה שאת רוצה. עניתי לה, בעצב.
אפילו לא יכולתי להסתכל לה בעיניים.
ואז היא התחילה להתנהג אליי פתאום רע. שכחה ממני. ברחה לי. אני
רק רציתי בטובתה, והיא כועסת עלי. אבל העיקר שהיא תהייה
מאושרת.