[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ל-יפקה

כולם קראו לבית הספר - "נורטון" ורק שימי היה משרבט במחברתו את
השם הארוך והמלא: "בית הספר התיכון חקלאי אזורי בעמק חצור על
יד המדרשה החקלאית על שם אוסוולד נורטון". את הכתובת הזו, נהג
להוסיף לחתימתו ולדף בחני הפתע, תוך שהוא סוקר את יצירתו - כל
פעם מחדש - בהנאה וסופר את 15 המילים. המדיניות הרווחת באותם
ימים, בבית הספר היתה לתת לתלמידים שרוצים ללמוד אפשרות ללמוד.
את העצלנים לעומת זאת, יש לשלוח הביתה. למנהל בית הספר מר
לייזורק, היה טקס חוזר קבוע של הזמנת הורי התלמיד העצלן לבית
הספר על מנת להודיע להם חד וחלק ש"הילד מטומטם וחבל על כל דקה
שהוא שורף בבית הספר שלנו. זה לא כל כך נורא, אמנם שכל אין לו,
אבל חקלאי טוב יכול לצאת ממנו". לא זכור מקרה אחד של הורים
שסרבו לקבל את פסק הדין של לייזורק.

בבית הספר היו מורים, שהתמחו בהעברת שיעורים משעממים עד מוות.
המורה להיסטוריה ולספרות למשל, מר גילה (בחולם חסר), היה נצמד
למילים האפורות של ספרי הלימוד הלעוסים ומעביר את השעה בהכתבת
טקסטים מרדימים. בשעות כאלה, היה שימי עושה תחרות עם עצמו
בבדיקת כמות המילים שניתן לדחוס לתוך שורה כשהוא שובר מדי פעם
שיאים חדשים.

לעומת המורים המשעממים, היה המורה לתנ"ך אביחי טיפוס חריף ומלא
טמפרמנט שתלמידיו נזקקו להכנה נפשית לפני כל כניסה לשיעוריו.
השיעורים שלו היוו מתח בלתי פוסק כשבצד דרך המשחק המרתקת שבה
הקנה את ספורי התנ"ך, היה לו צורך בלתי פוסק להתעלל בתלמידים
שלכד כשהם מרפים טיפה את המתח. יום אחד, בעוד הוא מדגים
בתנועות את צניעותה של רות המואביה שקנתה את לבה של נעמי בכך
שהייתה מלקטת את השעורים בשדה בכיפוף ברכיים ולא ברכינה חושפת
שמלה - צדה עינו את אליק, תלמידו האהוב ביותר, מצחקק ואחריו כל
הכתה. מיד הפסיק את ההצגה ושאל "מה אתם צוחקים ? נפתחה לי
החנות או מה ? ילדי המושבים החקלאים מהסביבה, אשר אינם מורגלים
בפתיחות כזו - צוחקים בקול רם ואביחי מתלהט ומטיל על אליק
לקרוא את שיעורי הבית שהכין. אליק הגאון, קורא ברצף מדוקדק את
שיעורו, מעורר כתמיד התפעלות מכתיבתו הרהוטה. אלא שאז מסתער
אביחי קדימה ותולש את מחברתו מידיו כשהוא  מניף אותה בפני כל
הכיתה. המחברת ריקה אין כתוב, אין כלום, נדה. אביחי שזכה בטרף
התורן המכובד, חושף את שיני הזהב שלו בחיוך שטני ומטיל על אליק
להעתיק עד מחר את כל מגילת רות 42 פעם.

בזמן ההפסקה הגדולה של יום חמישי, תופש אלעד את שימי ושואל
אותו אם הוא מוכן לבוא איתו לכפר שמעיה ביום ששי בערב. "אתה לא
הולך לעונג שבת בצופים ?" שואל שימי. "לא, הכירו לי שם מישהי
שהזמינה אותי לבוא. בוא איתי. יש לה אחות שלומדת כאן בחמישית,
חתיכה לא נורמלית, נסדר לך אותה." שימי מהסס, הוא באמת צריך
קצת חופש מכאבי הלב שיש לו לאחר התבוסה עם דינה. לפני שבוע
הציע לה חברות (אחרי שבועיים של התלבטות מייסרת, שלוותה בלילות
של חוסר שינה). היא בעיקום פה, התעקשה על ידידות. חברות לא
מתאים לה. כבר כמה ימים הוא מסתובב אבל, עם ראש שפוף וזנבו
שמוט בין הרגליים. "טוב" אומר שימי "אבל עם אופניים". אלעד
מהנהן ושניהם ממהרים לכיתות לשמע הצלצול המזדעק.

יום שישי בערב, שימי נוטל את אפני ה"שטייר" הגדולים של אביו
מנפח את הגלגלים, בודק דינמו ופנס ונוסע בעליה של רח' העצמאות
למרכז הכפר. אלעד מגיע בלי אופניים ושימי מרכיב אותו על
ה"רמה". הדרך ארוכה מאד. מה שנמשך כל בוקר כרבע שעה לטיולית של
בית הספר, הופך לשעה וחצי של שיוט בחושך מדברי, על גב זוג
אופניים שאינם אלא נטל בעליות. בקטעים מסוימים של הדרך, מפסיק
שימי לדווש וצועד לצידו של אלעד ברגל.

כפר שמעיה, המפגש עם שתי האחיות ממשפחת פלדי חביב מאד. מירב
הבכורה מתגלה כטיפוס חביב וצחקני, רזה וגבוהה ובעלת חוש הומור.
בחמימות, היא נוטלת את זרועו של אלעד ומושכת אותו לחצר הבית
להראות לו את העגל שנולד לפני זמן קצר ברפת ושמו בישראל
"אלעד". שימי נותר עם ברכה הקטנה שגבוהה לא פחות מאחותה, קצת
יותר גרמית ובעלת פנים שחומות יפות. הם מתחילים לפסוע בשבילי
הכפר בכיוון ההפוך לכיוון העלמם של מירב ואלעד, כששימי מתאמץ
בכל כוחו למצוא נושא לשיחה עם התינוקת השתקנית שממתינה למוצא
פיו. הם מגיעים לגבול בתי הכפר ומתישבים על גבעונת "חמרה"
אדמדמה, סמוך לפרדס אשכוליות. ליל ירח אביבי, יוצר תאורה ואן
גוכית קסומה, שמתערבת בריחות המשכרים של פריחת ההדרים. שימי
נזהר שלא לגעת בברכה ובאין מוצא אחר, מתחיל ללהג על עצמו
בקשקוש אין סופי. מהמקום שבו הם נמצאים יש אפשרות לראות את כל
בתי הכפר המוארים ובמיוחד את לולי העופות שמוצפים בתאורה, כדי
להאריך את יום העבודה של מטילות הביצים המגויסות - למשך כל
חייהן - לטובת המין האנושי. ברכה עדיין לא פתחה את פיה כששימי
מגלה לפתע תגלית מרעישה. על רשתות הלולים שנמצאים במרחק של לא
פחות מארבע מאות מטר, מתרוצצים גופים כהים קטנים. עיניו החדות
של שימי מצליחות לפענח את התעלומה והוא תופש בהתרגשות את ידה
של ברכה השתקנית וזועק, "ס'תכלי, שם על הלולים, תראי - איך
החולדות מתרוצצות".

צחוק אדיר, טלטל את גופה הארוך של ברכה, קורע את דממת הלילה
וסוחף איתו את סקרנותה, זהירותה, פחדיה ושארית אזהרות הוריה
הפוריטנים מפני הבחור המגודל.



המסע הביתה נמשך יותר משעתיים בתוך הלילה השחור והמעורפל. רוב
הדרך נעשתה בהליכה רגלית כשהאופניים המבוישים נגררים על ידי
שימי החפוי כשהוא מקשיב בחצי אוזן לסיפורי מעלליה של מירב
הפעלתנית והיוזמת ועל דרכי ההתגוננות שפיתח אלעד נגד
האגרסיביות הנשית שהפעילה עליו ברוב להיטותה.



סוף דבר
כדרך כל מעשיה שתחילתה בסיפור אמיתי וסופה אגדה מפולפלת, כך גם
סיפור החולדות של שימי העצים ותפש גובה. סיפרו על זה בבית הספר
ואחרי מספר שבועות בכל הכפרים בעמק. שימי שחזר להתייסר באהבתו
חסרת הסיכויים לדינה, הפך לאנטי גיבור מפורסם בכל האזור.
התלמידים העצלנים, אלה שבתחילת סיפורנו נזרקו מבית הספר,
הוציאו מתוכם חברי כנסת, מנהלי חברות, אלופים ושרים. ברכה
התינוקת הפכה לבחורה רצוייה ומבוקשת ומירב הפעילה, היא התחתנה
עוד לפני מועד הגיוס והפכה לאמא תוך זמן קצר.

רק שימי  נושא עדיין צלקת רגישה שמדי פעם מתלהטת ומדליקה בו את
הסיפור ההוא, חי - כמו סרט קולנוע.

הופיע לראשונה בסדנה מס. 42
19/3/04







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי אמר למי?

שלום דודו?
היי זה אני אפי



רב חובל מת
משעמום


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/4/04 21:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שבר כלי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה