נוסע באוטובוס הכי טוב בהונדורס. האוטובוס לטגוסיגלפה. בוהה
החוצה דרך השימשה הקשיחה. בוהה בירוק הטרופי האינסופי, בדקלים,
בהרים. זגוגית החלון מצנזרת את הלכלוך ומשאירה לי רק יופי
פראי, ועם זאת שליו כל-כך...
ענן גדול ושחור מתקרב במהירות מהאופק בכדי להוריד עלינו גשם
טרופי. מבול. גשם שיותר מזכיר זיעה. טיפות דביקות, לחות,
שעוטפות את האוויר.
בהונדורס גם אלוהים מזיע.
אבל אנחנו מבודדים בתוך האוטובוס. האוטובוס הכי טוב בהונדורס.
האוטובוס שנוסע לבירה. הבירה שדומה יותר לאמריקה מאשר
להונדורס. הענן כיסה אותנו בחושך שחור. הגשם החל להצליף.

בפעם הראשונה שראיתי אותה היא רצה יחפה עם בגד גוף כחול ומחשוף
ענק להוריד את הכביסה מהחבל, שלא תרטב מהגשם. היא היתה שמנמנה.
בעצם, אולי יותר נשית משמנמנה. היא רצה בגשם בשמחה, בתמימות.
האם יש קשר בין תמימות לשמחה?
אולי רק בתמימות אפשר לשמוח.
היא היתה מולאטית. גם שחורה וגם לבנה. שיער שחור פרוע, ועור
בצבע של השוקו הכי טעים, חלק, רטוב. גשם או זיעה, או שבעצם,
פה, שניהם אותו הדבר גם ככה. ואני הרי אוהב גשם. בייחוד כשאני
צופה בו ממרחק יבש, דרך החלון.
אז צפיתי.
צפיתי בה שטה על פני שלוליות ענק בצעדי ריקוד קריבי, חושני.
חייכתי.
והיא ראתה, ואף החזירה חיוך. ותנועת כתף מבויישת, והלכה.
וכמו שהגשם התחיל להכות, כך הוא גם הפסיק - במכה!

האוטובוס הכי טוב בהונדורס עצר להפסקה. גם האוטובוס הכי טוב
רעב לפעמים. יוצאים דרך הדלת האחורית ומתחברים בחזרה להונדורס,
מתחברים למציאות.
חם, זיעה, לכלוך, עוני, חולי. צעקות בשפה זרה.
דרך החלון הכל נראה כמו סרט, והנה נכנסנו לתוך המסך.
ובסרט, ילד מתחנן ללמפירה, ואני לא נותן לו. מפנה את הראש לצד
השני בטבעיות. כאילו לא שמעתי. כאילו לא ראיתי.
כאילו אני בכלל מסיפור אחר.
"אי אפשר לעזור לכולם", מתרצת בלחישה האמריקנית שלצידי.
אבל לי אין תירוץ, לפחות לא לעצמי.
חבורת שיכורים מתגלגלת על המדרכה, מחכה ליום הדין. מי יודע כבר
כמה זמן. מי יודע עד מתי. כל ההסטוריה המודרנית של המקום מלאה
בחבורות שיכורות ומתגלגלות שאין להן התחלה ואין להן סוף.
והאוטובוס הכי טוב בהונדורס, שעצר לרגע בדרכו לבירה, עומד
במרכז החנייה.
עומד ומנצנץ.

לקחתי עוד ביס ענק מהבלאדה הממולא שלי, והורדתי אותו עם שלוק
ארוך מהסלבה-וידה החמישי שלי. המלצרית טענה שזו הבירה לגברים,
ואני לא כל-כך רציתי לאכזב אותה. אז הזמנתי, ולגמתי, ובהיתי
בדקלים העקורים, בהרס, במים השחורים.
פעם היה פה חוף קריבי מושלם, כאילו לקוח מחוברות תיירות.
אחר-כך הגיע הוריקן גדול ולקח אותו איתו אל המקום אשר אליו
הולכים ההוריקנים. אולי עוד כמה בירות, אני מהרהר, יעזרו לי
לדמיין את מי הטורקיז, האלמוגים הצבעוניים, דקלי הקוקוס
העייפים, והבלונדיניות חשופות החזה, שהשתזפו פה, עד שבא מיטש
והעיף אותם לעזעזל.
ומה נשאר? סלבה-וידה.
דווקא בירה בכלל לא רעה.
אז הזמנתי עוד סיבוב, ונהניתי מהבריזה שפרעה את שיערי. הגשם
פסק לו בינתיים, והראש החל להסתחרר. ואז ראיתי את המולאטית
מתקרבת. לא סתם מתקרבת באופן כללי, אלא מתקרבת אליי. שואלת
בספרדית הקריבית שלה אם בא לי ללכת לרקוד. וכבר אז הבנתי שאי
אפשר לסרב לאנשים שהם גם שחורים וגם לבנים.
בייחוד כשאתה קצת שתוי.

חטפתי איזה חטיף אמריקאי וקולה, וברחתי חזרה לאוטובוס, שלמרות
שהוא האוטובוס הכי טוב בהונדורס, הוא לא ממש קשור להונדורס.
הוא יוצר במקסיקו על-ידי חברה גרמנית, יש לו ריפוד שוויצרי,
והנוסעים בו הם אירופאים, אמריקאים, או סתם לבנים עם כסף.
אפשר אפילו לקרוא לו אוטובוס הבריחה מהונדורס, מפני שהוא נותן
מחסה ומפלט לכל הנמלטים הרטובים.הוא נותן פנטזיה. הוא מקרין
סרטים דרך החלון.
חיכיתי בקוצר רוח להמשך הנסיעה. אבל בהונדורס לא חסרה רוח, וגם
לא חסר זמן. רק חסר כסף.

מולאטית יפיפיה הובילה אותי ברחובות הכפר החשוך, אך כל מה
שיכולתי לחשוב עליו היה משפט שקראתי בעיתון מקומי:
"לצאת לרחוב ולקוות שאף אחד לא יתקוף אותך כי היית איש טוב, זה
כמו להיכנס לזירה ולקוות שהשור לא ינסה לנגוח בך כי אתה בכלל
צמחוני."
"איתי אתה בטוח", היא אמרה. היא הרי גם שחורה וגם לבנה.
"יש לי סבא עם עור כמו שלך", לחשה לי. "אמריקאי עם עיניים
כחולות שהתחתן עם ג'מייקנית", המשיכה בעודה אוחזת את ידי
החיוורת.
הסבתא השנייה שלה סקוטית, ורק הסבא האחרון מהונדורס.
פטריוט.
היא מכירה את השומר בכניסה, וגם את האנשים שבפנים.
מוזיקה שהיא תערובת של סלסה, רגאיי, ומקצבי אפריקאים. שבטיים.
היא יודעת לרקוד את כל הריקודים. גם את השחורים וגם את הלבנים.

מנסה ללמד אותי, אך הגוף שלי מכיר רק צבע אחד.
צוחקת, מתקרבת, נוגעת...

אוטובוס הבריחה מהונדורס התניע בשאון, אך התקשה להשתלב בתנועה
ההונדורסית. משאיות ישנות ומעלות עשן מצפצפות לו ועליו. חותכות
אותו בגסות.
בקינאה?
בסוף הוא נדחף לכביש ביומרנות של תייר אמריקאי שמן. בטוח
בעצמו. יודע שאף אחד לא יעז לפגוע בו. כמעט ודרס חבורת ילדים.
ילדים מכל הצבעים, אבל כולם יחפים.
ממשיכים לנסוע בתוך הירוק העצום, הכהה, המנותק. והסרט ממשיך.
אני נרגע ושוקע בתמונות המרצדות.
שוקע בשינה.

מתעורר בבהלה משאגת יריות מבחוץ. מולאטית עירומה לוחשת באוזני.
מרגיעה, יונקת משפתיי. והדלת נעולה בשרשרת.
צרור יריות נוסף נשמע מבחוץ, כאילו כדי להוכיח לי שאני לא
חולם.
נזכרתי בברנש מפחיד ששאל אותי בערב אם אני מכיר את האבא שלה.
"לא". מבט חסר הבעה.
לא שחור ולא לבן.  
הבטתי בפניה.
האם היא חולמת?
האם גם החלום יכול לחלום?
התלבשתי בזריזות, תפסתי את התיק ורצתי לתחנת האוטובוס.