יום שישי 2/11/2001 :
ההורים שלי משכנעים אותי לרשום יומן, לדעתי, זה קצת מיותר. הם
אומרים שזה יעזור לי, שככה אני ארגיש שיש לי עם מי לדבר.
בהתחלה התנגדתי כי כשחושבים על זה, זה כמו לדבר עם הקיר (בלי
להעליב כמובן...) אבל בטח יש סיבה למה הרבה אנשים רושמים, אז
אני אנסה. התנאי זה שאם אני ארשום יומן, אני אפסיק ללכת
לפסיכולוגית. אז אולי אחרי הכל זה ישתלם לי...
טוב, אז קוראים לי תכלת לוי, ואני בת 17, ובתקופה האחרונה,
במיוחד בשנה וחצי האחרונה, עברתי הרבה שינוים בחיים שלי, לא
מתוך בחירה, אלא מתוך אילוץ.
אז בוא אני אספר לך את הסיפור שלי, בלי ללכת מסביב:
עברו כבר 15 חודשים ו-9 ימים (אבל מי סופר?!?) חשבתי שהזמן
יעביר את הכאב, שהזמן יעביר את הדחייה, את הגועל כשאני מסתכלת
לבנים בעיניים, אך טעיתי, טעיתי מאוד. הגועל עדין שם, והכאב לא
עזב לדקה.
אני חושבת שאף פעם אני לא אחזור להיות אותה ילדה שהייתי פעם,
אותה ילדה שאוהבת את החיים, אותה ילדה שכל מה שהיה חשוב לה היה
החיים, ומה שקורה בתוכם. המחשבות הכי עמוקות שלי היו: מה אני
אלבש בבוקר ומה אני אעשה בצהריים, עכשיו, זה לא רק שאני לא
חושבת על זה, פשוט ממש לא אכפת לי יותר. המחשבות שלי עכשיו
עוסקות בנקמה.
נורא קשה לי לשקם את עצמי עכשיו, לאחר שעבר כל כך הרבה זמן,
וגם אם רציתי לשכוח, אנשים לא נותנים לי לשכוח, כי כשאני הולכת
בשכונה אנשים מסתכלים עלי ומתלחשים "זו היא, היא הילדה המסכנה"
ואני שונאת אותם כל כך על זה. זה כאילו אף פעם לא יישכח המקרה,
ואני תמיד אהיה שונה מכולם, הבולטת.
מאבא שלי באותה תקופה התרחקתי לגמרי, כי הוא גבר, והוא מסמל את
כל מה שאני שונאת. ההורים שלי לקחו אותי לטיפול, אבל כלום לא
עזר, מה שהוא עשה לא יעלם לעולם, והשנאה, השנאה פשוט הולכת
וגדלה.
אז כמו שכבר אמרתי הכל התחיל לפני 15 חודשים ו-9 ימים בדיוק,
לקחתי את הז'קט והתקדמתי לכיוון דלתות המסיבה, הלכתי ברחוב
מנסה למצוא מסתור מהגשם שהחל לטפטף. זו הייתה המסיבה של השנה,
האמת שבהתחלה לא ממש רציתי ללכת, אבל בגלל שהמסיבה הייתה מסיבת
יום ההולדת של שקד, החברה הכי טובה שלי, לא רציתי לאכזב אותה.
הייתי חייבת לחזור הביתה מהר, כי המשפחה שלי תכננה לנסוע בבוקר
מוקדם, והייתי חייבת לנסוע איתם. בגלל זה לא חיכיתי לחברות
שלי. כשיצאתי הייתי טיפ טיפה שתויה, אבל ידעתי כל מה שקורה
סביבי. עומר רץ אחרי כמה שניות אחרי שעזבתי את המקום. "את
נראית קצת עייפה" הוא אמר לי "אולי כדי שאני ילווה אותך הביתה"
אני לא ממש הכרתי את עומר, אבל הוא היה הנושא של הערב, כל
הבנות דיברו עליו. הוא היה חתיך, גבוה והיו לו פנים מושלמות.
הוא סיים ללמוד וחיכה לצבא, הוא היה גדול ממני לפחות ב-3 שנים.
כמובן שהסכמתי והתחלנו ללכת, זה לא נראה לי חשוד שהוא שם עלי
יד, חשבתי שזה היה אבירי, והוא מנסה להסתיר אותי מהגשם, שאני
לא יירטב, אבל זאת לא הייתה הכוונה שלו, ואני כל כך כועסת על
עצמי שלא הרגשתי בזה קודם.
עברנו במעבר שליד המכולות, הכל היה חשוך, והשעה הייתה מאוחרת.
אני ועומר לא דיברנו על כלום, הלכנו בשקט, כל אחד והמחשבות
שלו. ופתאום בלי התראה מוקדמת, אני לא חשדתי בכלום, בכלל לא
חשבתי שזה אפשרי, עומר זרק אותי על הרצפה ולפני שהבנתי מה
בדיוק קרה הוא שכב מעלי, ניסיתי לצעוק אבל היד שלו חסמה לי את
הפה, אבל אני לא התייאשתי והמשכתי לצעוק, אבל הצעקה שלי הייתה
חרישית ושקטה, הרגשתי כל כך חסרת אונים. אך כשלבסוף הוא בא
לקרב את שפתיו לשפתי השתחררה צעקה, אני נזכרת בצעקה ועוברת בי
צמרמורת, הצעקה שהייתה מלאה בפחד ואימה, אותה זעקה חסרת אונים,
שהדהדה בסמטה הצרה והקטנה שבה הכל קרה. הוא כעס על זה שצעקתי
כאילו אני חיילת שמסרבת לפקודה, ולכן הוא הוריד את החגורה שלו
ואמר "את רוצה לשחק איתי משחקים??" הסתכלתי עליו ובכיתי, כל כך
פחדתי שכבר לא יכולתי לצעוק או לדבר, וכל מה שנותר לי היה
לבכות, אבל הבכי שלי עורר בו יותר כעס, ולכן הוא הלם בי עם
החגורה מספר פעמים, המכה הראשונה כאבה לי, אני בחיים לא אשכח
את ההרגשה. אבל מהמכה השנייה כבר הפסקתי להרגיש. שכבתי שם כמו
גוויה מפחדת לנשום. הוא הסתכל עמוק לתוך עיני, את אותו מבט אני
לעולם לא אשכח, אותן עיניים שכל הערב אמרתי כמה שהן מדהימות
ומקסימות, הפכו להיות הסיוט הכי גדול שלי. הוא החזיר את ידו
והשתיק אותי, למרות שלא היה כבר צורך, הייתי משותקת.. הוא החל
להפשיט אותי לאט לאט, הוא התענג על כל רגע ורגע, וזה היה כאילו
הוא חשב שאני נהנת מזה, הייתי ערנית לגמרי, ואם קודם הרגשתי
עייפה או קצת שיכורה הפחד העיר אותי, וחשתי נפשית ופיזית כל מה
שהוא עשה לי. הוא שמר על קשר עיניים ואני פחדתי לזוז. כבר לא
צעקתי למרות שהוא הוציא את ידו מעל הפה שלי, הייתי משותקת. יחד
עם כל נגיעה וכל לטיפה הוא הסתכל עמוק לתוך עיני, אני מאמינה
שהוא עשה את זה כדי לזרוע בי פחד, ואני יכולה להגיד שזה
הצליח... כשסיים הוא סגר את הרוכסן של המכנסיים שלו, נשק לי על
השפתיים כאילו שהוא חותם על עוד יצירת מופת שעשה, הוא התרומם
מעט אך לא עמד ממש על הרגליים, הוא שלח את ידו להוציא משהו
מאחורי גבו זה היה אקדח, הוא כיוון אותו לכיווני ואמר "תודה על
ערב נחמד, תמסרי לשקד תודה בשמי, אהה בעצם את לא תראי אותה
יותר" הוא צחק ואני עצמתי עיניים והמחשבה הראשונה שעברה בראשי
הייתה שטוב שזה נגמר. כבר לא חשבתי איך אני יוצאת מזה, או מה
יקרה עכשיו, או איך יהיה המוות, אם זה יכאב לי יותר ממה שכבר
כואב לי. חשבתי אך ורק על כמה שרציתי שזה יגמר. ואז נשמעה
ירייה...
אבל לצערי זה לא הייתה ירייה שלו, זה היה ירייה של שוטר שעמד
מאחוריו, אותו שוטר שקיבל צל"ש על זה שהציל ילדה בת 16 ממוות,
אבל מהאונס האכזרי הוא לא הציל... השוטר הזה עכשיו חבר טוב של
ההורים שלי, הוא בא לבית שלנו הרבה, ואני יודעת שאני אמורה
להודות לו כל הזמן ולהעריץ אותו, אבל לא יודעת, אני כועסת עליו
שבגללו נשארתי בחיים.
היום בדיעבד, אני יודעת שהשכן שמע את הצעקה והבין שמשהו קורה,
הוא קרא למשטרה. הוא אומנם לא ראה כלום, כי הכל היה חשוך אבל
אחרי אותה צעקה, הוא היה בטוח שמשהו שלא צריך לקרות קורה.
שבוע אחרי המקרה חשבתי רק על המוות, באותה שנייה שהוא היה
בתוכי ידעתי, שכאן החיים שלי נגמרו, ושאין יותר מה לשקם, אין
בשביל מה להילחם יותר. אני מאוד מצטערת שמשטרה עצרה אותו ברגע
שהוא הלך להוציא את האקדח ולהשלים את המשימה, כי את הפגיעה הכי
קשה הוא כבר עשה, ולא נותר דבר לשנות, הפגיעה בנשמה שלי נעשתה,
וכל מה שכולם עשו ועושים כדי לעזור לא שינה ולא ישנה דבר.
הנקמה נמצאת בתוכי, הרצון שמישהו ישלם על מה שעברתי. וזה למרות
שידעתי שבאותו קרב יריות הוא נהרג, אבל זה לא מספיק, הרגשתי
שכל הבנים בעולם צריכים לשלם על מה שהוא עשה לי.
אבל עכשיו עברה שנה, ואני אפשר להגיד קצת פחות מתוסכלת, השלמתי
עם אבא שלי למרות שהוא מעורר בי גועל, ואני ממשיכה ללכת לבית
ספר, אבל לא מעניין אותי מלחמת העולם הראשונה, ולא מעניינים
אותי תרגילים במתמטיקה, אני מתלבשת בבגדים בעיקר שחורים
וארוכים כי אני מתביישת בגוף שלי, אני סגורה בעולם של עצמי,
מילדה שמחה שכל יום בשבילה זה חגיגה, הפכתי להיות ילדה שקטה,
מוקפת בחברות שאני לא אוהבת. עם החברות האמיתיות שלי אני כבר
לא מדברת, אחרי שכל זה קרה כעסתי עליהן על זה שנתנו לי ללכת
לבד, ובכלל כעסתי ושנאתי את שקד הילדה שהביאה אותו למסיבה,
אותה שקד שעומר אמר לי להגיד לה תודה, אותו עומר שעכשיו מונח
20 מטר מתחת לאדמה, אומנם רחוק ממני אבל אני לא אשכח אותו
בחיים. חברות שלי ניסו להתקרב אלי, ניסו להסביר לי שזה לא
אשמתן, שאני זו שהייתה צריכה ללכת. אבל אני לא יכולה לסלוח
להן, אני מרגישה שלהן יש חלק גדול במה שקרה לי, שכמה מהן לפחות
יכלו ללוות אותי.
אז זהו זה בערך הסיפור שלי, זה בערך מה שאני עברתי בחיים...
אני רוצה לנקום, אני חושבת שהבנים אשמים, אני חושבת שהם צריכים
לסבול לפחות כמו שאני סבלתי, אבל אני לא יודעת איך.
אבל אל תדאג, אני אמצא, ובסוף תהיה לי הנקמה המושלמת.
אז יומן חדש שלי אני מקווה שאתה תתרגל אלי ואני אליך... שיהיה
לך לילה טוב.
דע לך שאני מתחילה להתרגל אליך, אולי זה היה רעיון טוב כל הקטע
של היומן, זה כייף לדעת שיש עם מי לדבר בלי שהוא יתלונן או
יגיב. זה ממש שיפור למען האמת, כשהייתי מדברת עם הפסיכולוגית,
על הכל היה לה מה להגיד, מה טוב ומה לא טוב, ונמאס לי.
ביי-ביי
אוהבת תכלת.

יום שבת 3/11/2001 :
טוב... אני מקווה שכל מה שדיברנו התעקל לך בראש ולמדת להכיר
אותי... תראה מה אני יגיד לך החיים קשים ואני שונאת את החיים
שלי!!! ואני לא חושבת שאי פעם זה ישתנה...
לפעמים אני יושבת על המיטה ועוצמת עיניים ונזכרת בערב של
המסיבה ואני כל הזמן מנסה למחוק את אותו ערב מהזיכרון שלי..
הלוואי שהייתי יכולה.. פשוט לעשות DELELTE ושהכול יעבור... אבל
החיים לא כאלה, הם יותר קשים ויותר כואבים והרבה יותר
אכזריים!
כבר נמאס לי מכל ההתקפות האלה ואתה יודע מה הכי מעצבן אותי, זה
הקטע שאני לא אוהבת את עצמי, אני לא אוהבת כל מה שקשור בי, אין
לי ביטחון עצמי והכל נהרס לי, אין לי שום דבר טוב בחיים שלי,
אין לי על מי לסמוך, יש לי רק איתך לדבר (ולא שאני אומרת שזה
רע.. אבל אני צריכה יותר...!) ואני לא מתכוונת למישהו מקצועי
כמו לאה אני רוצה מישהו קרוב, איזה חבר נפש שמספיק במילה אחת
לתאר את המחשבות. לא יודעת אני כבר לא מאמינה בחברות שלי לא
חושבת שאני יכולה ממש לדבר איתן. אני לא יודעת, למה אלוהים כל
כך רוצה שאני יסבול? כואב הלב, הנשמה, החיים, כל דבר בי
ובתוכי.. מתי החיים שלי יפסקו מתי יבינו שזה הדבר היחיד שאני
רוצה...?
כבר אין לי קרן אור שתושיע, נשארתי רק אני בעולם הזה, ואני
שונאת את עצמי.. כל כך בא לי לבכות, ללכת להסתגר בעולם של
דמעות, רוצה לברוח מכולם, רוצה למות! כי לי נמאס ובכל יום יותר
ויותר... מתי יעזבו אותי בשקט??? מתי הדברים יסתדרו?? תאמין לי
שממש נמאס לי ואני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי מכאן אין לי
לאן לברוח אני תקועה חנוקה ובא לי כל הזמן למות למה אלוהים כל
הזמן מתעלל בי למה כל כך רוצה במותי? אני לא יודעת מה לעשות,
וממש נמאס לי, החיים מתחילים להיות נטל שאני לא רוצה לסחוב!
אין לי דברים טובים בחיים, הכל אני מתמודדת לבד אין לי כבר כוח
אין לי, ממש שאין לי. אין לי מי שידבר איתי וממש כואב לי כואב
לי בפנים..! כמעט כל לילה קורה לי שאני מין נשברת אני פתאום
מתחילה לבכות ובוכה ושוב בוכה ולא סתם דמעות כאלה ממש בוכה כי
אין לי כוח לחיים האלה אין לי כוח לקחת הכל על הראש שלי, אין
לי כבר כוח ללמוד ואין לי כוח כבר להשקיע נמאס לי ללמוד ונמאס
לי להשקיע אין לי כוח למען האמת לא בא לי יותר ללכת לבית ספר
כי אני מרגישה שאני צריכה להיות שונה שאני שם כאילו כולם מצפים
ממני להיות אחרת... ואז אני מגיעה הביתה ואני בוכה  ובוכה לבד
וחושבת שלי אין מי שיבוא ויגיד לי אל תבכי הכל יהיה בסדר לי
אין מי שיבוא וילטף שיבוא ויאמץ אותי ללבו ויגיד לי שהכל יסתדר
ואין לי את התמיכה שאולי רציתי שתהיה לי ואין לי כלום יש לי
אותי, ואותי זה כבר ברור שאני לא אוהבת אני מרגישה שאני מן
הופכת לאחראית מידי וזה גדול עלי מידי, והבעיה גם שלאף אחד לא
אכפת ואין לי למי לספר...
עזוב היום כנראה זה לא יום טוב, אני כנראה צריכה קצת לנוח לתת
למחשבות שלי הפסקה ומנוחה!!
אז מקווה שלא נמאס לך ממני כל כך מהר...
אוהבת תכלת



יום ראשון 4/11/2001 :  
היום בשיעור תנ"ך ישבתי וחשבתי שאני ממש צריכה נקמה, אני צריכה
משהו שיגרום לי להפסיק לחשוב על העבר משהו שיעסיק אותי בהווה
והעתיד.. ואז הרעיון עלה בראשי, הנקמה המתוקה, אני יצא עם בנים
בתקווה שהם יתאהבו בי, ואז אני אפגע בהם, במקום שהכי כואב להם,
בגבריות שלהם. כי אחרי הכל כידוע לך מה שחשוב לבן הממוצע זה
שיחשבו שהוא ג-ב-ר.. ולא רק גבר, אלא הגבר הכי חזק, הכי שווה
והכי טוב שיש. למרות שאני גם מודה שיש בנות כאלה, שגם אצלן
המעמד, ולהיות מקובל חשוב, אבל.. לא כל הבנות כאלה. אני בהחלט
לא הייתי ולא אהיה אף פעם. אומנם גם לא כל הבנים כאלה אבל
נעזוב, אני מאמינה שהבנת את הרעיון.
אני עכשיו סתם אני יושבת בחדר וחושבת על החיים שלי, או יותר
נכון על מה שהם הפכו להיות. המוזיקה השקטה שמתנגנת ברקע גורמת
לי לחשוב והדמעות זולגות לי על הלחיים. הנשמה שלי כל כך עצובה,
אני לא מוצאת קרן אור בחיים שלי, משהו שיגרום לי לקוות שהמצב
יכול להשתפר..  
אהה רציתי לדבר איתך על עוד משהו, קורה לי משהו מוזר ואני
צריכה שתעזור לי לנסות להבין את זה.. אחרי האונס הייתי מטופלת
אצל פסיכולוגית שקוראים לה לאה, היא אישה נחמדה, אני חושבת
שהזכרתי אותה כבר כמה פעמים. אני שנאתי ללכת אליה. כל פעם
שהלכתי אליה היא גרמה לי להיזכר מחדש בכל המקרה עם עומר, את
אותו מקרה שאני כל כך רוצה לשכוח, אבל חרוט כל כך עמוק
בזיכרוני. בעיקרון התפקיד שלה היה להראות לי, שזו לא הייתה
אשמתי, ולבדוק שהחיים שלי חוזרים למסלול, אם הם אי פעם יחזרו
בכלל. אבל אני לא אהבתי לדבר איתה, לא רציתי להיפתח, ועוד בפני
אחת שיחסית זרה בשבילי. מספיק היה לי קשה לשכוח את זה, לא
ראיתי שום יתרון להמשיך לדבר על זה. וגם לפעמים העמדה שלה
הייתה מנוגדת לדעה שלי. לדוגמא, כמו בנושא הנקמה. בגלל זה
ביקשתי להפסיק ללכת אליה, וכאן אתה נכנסת לתמונה... הוריי חשבו
שאולי ככה יהיה לי יותר קל להיפתח, ומה אני יגיד לך, הם צדקו
אני מספרת לך דברים שלא סיפרתי ללאה.
ובכלל אמרתי ללאה שידעתי שזו לא אשמתי, ידעתי שזו אשמת עומר,
אני לא עודדתי אותו בשום מקרה, אולי הייתי קצת מפגרת שלא ראיתי
את כל הסימנים, אבל מה אני אעשה זה עובדה שלא ראיתי. הרי אמרתי
לך כבר שהייתי קצת שתויה וקצת עייפה, וכנראה שבגלל זה לא הייתי
מרוכזת. ומעבר לכל זה, כבר אמרתי לך הוא היה הנושא של הערב, זה
נחשב כבוד גדול שהוא בכלל מסתכל לכיווני, ושהוא בחר ללכת איתי,
טוב ככה לפחות חשבתי אז...
לאה תמיד שאלה אותי כמעט בכל פגישה, עם קשה לי שאנשים נוגעים
בי, כי זה אופייני אצל בנות שנאנסו, אבל תמיד אמרתי לה שלא.
אבל בינינו, זה לא שקשה לי או משהו כזה, זה פשוט מגעיל אותי,
ובמיוחד מפחיד אותי. לפעמים כשמישהו נוגע בי בלי כוונה או סתם
נגיד אימא נותנת לי נשיקה או רוצה לחבק אותי, אני נרתעת, אני
נבהלת ונזכרת בעומר ועוברת בי צמרמורת בכל הגוף, אפילו אימא
שלי או חברה. ההרגשה שאותן ידיים שנוגעות בי הן של עומר כל
הזמן חוזרת ואני מרחיקה אנשים ממני בגלל זה, אני לא יכולה
לסבול את המחשבה שמישהו יגע בי, ינשק אותי או סתם יחבק אותי.
ושלא תבין ביני לבין אימא שלי פעם היה קשר מיוחד והיום אני לא
נותנת לה להתקרב אלי, ואני לא יכולה להסביר לה למה, והיא לא
מבינה למה אני לא נפתחת אליה- אני יגיד לך למה, בגלל שאני
יודעת שהיא לא תבין! מה אני יגיד לך יומן שלי, אני מפחדת שאני
לא אשכח מה שעומר עשה לי, אני מפחדת שאני אף פעם לא יתגבר. אני
יודעת שהכל השתנה בחיים שלי, אבל מה שמטריד אותי זה אם זה אי
פעם ישתנה בחזרה?    
אני לא יודעת מה לעשות, לאה אמרה שאם זה קורה אני צריכה לדבר
על זה והטראומה תעבור עם הזמן, אבל לא יודעת, זה לא עובר, ואני
מפחדת... אני לא רוצה שזה יישאר קבוע אצלי, שתמיד תהיה לי
בעיה, ובכלל אני לא רוצה תמיד להיזכר בעומר, אני רק רוצה לשכוח
אותו, באמת שזה רק מה שאני רוצה, שהוא יצא לי מהחיים לגמרי!!!
אני גם רוצה לחזור לשיחות שלי ושל אימא שלי, להרגשה שאני יכולה
לספר לה הכל, ושהיא תבין הכל. עכשיו אני סתם מרגישה שגם אם אני
יספר לה היא לא תבין. אני מרגישה שרק אתה מבין שרק לך אני
יכולה לספר הכל אתה לא תשפוט אותי (וזאת תוך לקיחה בחשבון שאתה
וירטואלי ואתה לא יכול להחזיר תשובה אבל מכיוון שאני יצרתי
אותך אני קובעת גם מה תחשוב ואתה לצידי ברור?!?).
טוב אז בקשר לנקמה, ממחר בבית ספר, אני אתנהג שונה, אני אתלבש
שונה, ואדבר שונה, ויפגע בכל מי שיעבור בדרכי. כמובן שהכוונה
כאן היא יותר לבנים אבל אתה יודע זה נשמע יותר דרמטי "מי
שיעבור בדרכי.." אני נשמעת כאילו יצאתי מאיזה סרט דרמטי שהרוצח
הולך לרצוח את כל מי שיעבור בדרכו. טוב אני מבינה שאתה מוותר
על הבדיחות שלי, לא מספיק על רמה??
בקשר למה אני ילבש.. טוב תראה, יש לי בגדים בארון שלבשתי לפני
ה... אתה יודע, אבל אני לא יודעת אם יהיה לי את האומץ ללבוש
אותם. הם יותר מידי צבעונים וצמודים, אני כבר לא אוהבת את
הסגנון הזה יותר, פעם נורא אהבתי להתלבש כצו האפנה, עכשיו אני
שמה את מה שאני רואה ראשון בארון, אבל שחושבים על זה בשביל
להצליח בנקמה אני חייבת שינוי אמיתי בהכל!!
טוב אני הולכת לישון נדבר כבר.. תאחל לי בהצלחה כי עם מה שהולך
לי בראש אני חושבת שאני עוד יצטרך אותה ובגדול!!
ביי תכלת.

יום שני 5/11/2001 :
בבוקר קמתי מלאה בביטחון עצמי וידעתי שהיום הנקמה שלי מתחילה,
שהיום אני יעשה עם עצמי משהו שאולי יעסיק את המוח שלי בדברים
אחרים... ושמישהו ישלם על מה שאני עברתי.
הגעתי לבית ספר עם מכנסים צמודים, חולצה צהובה שמבליטה את כל
מה שצריך. מצאתי אותם בארון, נזכרתי שאימא קנתה לי את המכנס
כמעט לפני שנתיים, והחולצה קיבלתי ליום ההולדת ה-15 שלי משקד,
אני יודעת.. זה אבסורד אבל אלה החיים!! פסעתי לכיתה עם חיוך על
הפנים, והפרפרים בבטן אכלו אותי.. הצבע השחור שפעם היה מסמל
אותי נעלם, והילדה שלאחרונה הפכתי להיות, הלכה. נשארתי אני בלי
כל המסכות, בלי ההגנה, פשוט קפצתי למים העמוקים ובירכתי את
כולם בחמימות, "תקלוט את תכלת" שמעתי את הבנים מתלחשים, הבנות
הרימו את האף ובדקו אותי מלמעלה למטה וכולם הסתכלו עלי בעיניים
מופתעות "מה? זו תכלת? מה עבר עליה איזה שינוי.." והיו עוד
לחשושים אבל כולם בעצם דיברו על דבר אחד כמה שהשתנתי.. ישר
כולם באו לדבר איתי, לראות מקרוב, כאילו אני מין קוף חדש בגן
חיות. וזה לא שלא שהם לא ראו קופים בחיים שלהם, פשוט זה קוף
חדש אז כל צומת הלב מסביבו...
בהמשך היום נכנסתי לליבם של כולם, התחבבתי על כל הבנות בכיתה,
בשעה אחת מעגל החברים שלי גדל, ואף אחד חוץ ממך וממני כמובן,
לא ידע מה גרם לשינוי הגדול.
בהפסקה כולם ניגשו לדבר איתי, הצבועים האלה.. אני כל כך שונאת
את הכיתה שלי, הם אנשים כל כך צבועים ושקרנים פתאום שאני
מתלבשת יפה ונראית נחמד אז כל מרכז הענייניים סביבי?? כל מה
שחשוב להם זה החיצוניות, אם היו בודקים את הפנימיות הם היו
מגלים דברים שהיו מרחיקים אותם, הדבר היחידי שאני מתעודדת בו
זה שזה טוב לאינטרסים שלי.
אני יעדכן אותך בפרטים נוספים בהמשך, אבל רק שתדע שאני בוחרת
את הקורבנות שלי.. אני מקטלגת אותם לפי הבנים שהיו רעים השנה..
אני מרגישה כמו סנטה קלאוס שבודקת מי היה רע ומי היה טוב.. זה
מוצא חן בעיני להיות השופטת, שפעם אחת הגלגל מסתובב ושבמקום
ששופטים אותי אני שופטת אחרים.
שמתי עין על כמה ילדים. יש את שי, הוא לפי השמועות זבל של ילד,
מחשיב מעצמו אבל לא יודעת אם כדאי לי להתעסק איתו, הוא מוזר
ומסתובב עם כל המוזרים, בגלל שהוא יפה הולך לו עם בנות אבל לפי
מה שהבנתי הוא מתייחס אליהן כמו זבל, האופי שלו על הפנים, אני
מעדיפה לא להסתבך.
ויש את מיכאל, מיכאל הוא לפי השמועות דופק וזורק, אבל בעניין
הזה אני לא בטוחה מה אני יגיד לך הוא נראה נשמה טובה של אימא,
לא יודעת הוא נראה נחמד, אני יכולה להגיד יותר מנראה נחמד, כי
לפני כל מה שהיה היינו ידידים. אני יודעת שהוא דלוק עלי ולכן
יש לי יתרון עליו. יש לו ציונים טובים והוא בכיתה שלי, אולי
אני יבחר בו..
אהה ויש גם את אמיר, טוב הוא פונקציה שעומדת בפניה עצמה.. הוא
ילד סנוב לא אהוב במיוחד, הוא מחשיב מעצמו, אבל מה אני יגיד לך
יש לי מין הרגשה לגביו שהוא ילד בפנים טוב, שאני אומרת טוב אני
מתכוונת לנחמד, בעל רגשות. לא הרובוט שהוא מראה לכולם שהוא,
ושאני אומרת רובוט אני מתכוונת לקטע שהוא פוגע באנשים בלי
לחשוב פעמים. עכשיו אם ההרגשה שלי צודקת אז הוא יורד מרשימת
המועמדים. אבל אם לא, והוא באמת רובוט כמו שחושבים שהוא אז
הייתי אומרת שיש לו סיכוי טוב להיבחר להיות קורבן, הוא גם נראה
טוב אז בכלל...
ויש עוד כמה אבל אני חייבת לזוז כי אימא שלי קוראת לי, בגלל כל
השינוי שעברתי בגדים והתנהגות, אימא שלי מחייכת יותר, חזרה
להיות חנה של פעם. אני יודעת שאימא שלי חושבת שיש לה חלק
באונס, היא דיי הכריחה אותי בערב המסיבה לחזור הביתה מוקדם,
היא יודעת שאם לא הייתי צריכה לחזור מוקדם, אז הייתי חוזרת
יותר מאוחר עם כל החברות שלי, וכנראה שאז לא היה קורה כלום.
אבל אני לא מאשימה אותה, היא לא הייתה צריכה לדעת שעומר יהיה
שם ושבכלל שדבר כזה עלול לקרות לי. אני מקווה שהיא לא תגלה את
הסיבות האמיתיות של השינוי זה יפגע בה יותר מכולם.
לפעמים אני מין חושבת מה היה קורה אילו משהו היה שונה, אם
הייתי לובשת משהו שונה, או מתאפרת יותר עדין, תסרוקת פחות
בולטת.. אתה יודע דברים כאלה, אני חושבת שאולי הדברים האלה
משכו את עומר ובגלל כל זה הוא בחר בי. אבל אני משתדלת לא לחשוב
על זה...
אהה שכחתי לספר לך שהמורה שלי העבירה אותי ליד ילדה אחת קוראים
לה טלי, אף פעם לא אהבתי אותה במיוחד, האמת שדיי לא סבלתי
אותה. היא מהמקובלות האלה שחושבות שהן מרכז העניינים. ואני
וחברות שלי (החברות לפני המקרה, למרות שזה דיי ברור אני מבהירה
לך..) היינו צוחקים עליה, על הסלנג שלה, על ההתנהגות שלה
וכאלה...
לפעמים אני מתגעגעת לחברות שלי, עכשיו אין לי עם מי לדבר (אל
תיקח ללב.. פשוט יותר נחמד לדבר עם מישהו קרוב שמבין ויכול
לענות) אבל אחרי הכל אני לא מדברת איתן מבחירה.
אז זהו להיום אני ידבר איתך כבר ביום אחר נעדכן אותך בהתפתחות
ובאיזה קורבן בחרתי.. ולפני שאני הולכת אני רק יגיד לך שמחר יש
לי מבחן במתמטיקה ולמדתי הרבה אליו, אני רוצה ליצור תדמית
שאנשים יחשבו שחזרתי למסלול, גם למסלול הלימודים.
אז נדבר אוהבת תכלת.    

יום חמישי 8/11/2001 :
עברו כבר שלושה ימים מהשינוי הגדול, ויש תוצאות... בחרתי בסוף
במיכאל, אפשר להגיד שהוא דיי גרם לי לבחור בו, הוא שלח את חבר
שלו ניר, והוא ביקש שניפגש.
עקב הנסיבות והעניין שלא היה לי מה ללבוש נסעתי לעיר עם "חברה
חדשה" שלי טלי, זה מדהים עד כמה משנה לאנשים המראה החיצוני..!
לדעתי היא חושבת שלהסתובב איתי יעזור למצב החברתי שלה, כי
עכשיו בנים יותר שמים לב אלי, אחרי הכל אני "בשר חדש" בעיניהם
(כאילו אני יכולה להמשיך להשתמש בדוגמת הקופים.. אבל לשם
הגיוון...) ואחרי שהמורה העבירה אותי לידה היא התחילה להיות
נחמדה אלי ולנסות להתחבר, והאמת שבנסיבות רגילות הייתי מתעלמת
ממנה, אבל כמובן שעכשיו זה טוב לאינטרסים שלי. בקיצור הלכנו
לקנות שמלה, מצאתי משהו ממש טוב: גם שחור וגם ארוך בצורה
נחמדה, ככה אני גם ירגיש פחות או יותר נוח.
אז בוא אני יספר לך ביסודיות על מיכאל קורבן מספר 1: הוא חביב
שכזה יש לו עיניים ירוקות מהפנטות, שיער צבוע לבלונד קוצים,
הוא גבוה בערך 180. אני מרגישה כל כך שלמה, עכשיו שאני יודעת
שסוף סוף אני עושה משהו עם החיים שלי.
כמו שכבר אמרתי לך למיכאל יצא שם של "דופק וזורק" אז אני
החלטתי שהוא ישלם לי ולכל הבנות שהוא פגע. התחלתי לחייך
לכיוונו כל הזמן בהפסקות, למרות שהרגשתי כל כך צבועה עם עצמי
המשכתי עם זה. לא יודעת, לפעמים אני חושבת שאולי.. לא, בעצם
לא!! אני יודעת שאני צריכה לפגוע בבנים...
שתבין היום לא רק שאני וטלי ירדנו לעיר בצהרים, גם אחרי צהרים
טלי באה אלי, הילדה פשוט לא נותנת לי הפסקה! ואני ממש מתחילה
לשנוא אותה, לא שאהבתי אותה מההתחלה, אבל הילדה הזו היא ממש דו
פרצופית, כל מה שמעניין אותה זה המעמד, הבגדים והרושם וזה
מעצבן אותי. אבל לא נורא אני לא נותנת לזה להפריע לי.
אהה היום היועצת קראה לי לדבר איתה, טוב נו כרגיל היא שאלה
הרבה שאלות.. אתה יודע, אני בכלל לא מבינה מי נותן לה בכלל
זכות להתערב בחיים שלי?? בתחילת השנה שחזרתי לבית ספר, היא כל
הזמן הייתה מזמינה אותי לשיחה, ומנסה לדובב אותי שאני ידבר
איתה, יפתח אליה ויספר לה על האונס, הייתי יושבת אצלה, היא
מדברת-ואני מסתכלת עליה, והיא אף פעם לא הבינה את הרמז, למרות
שאף פעם לא ממש עניתי לה היא המשיכה לקרוא לי פעם אחרי פעם...
היא מאוד התלהבה מזה שהשתנתי, שעליתי קצת בלימודים שמעגל
החברים שלי גדל. לדעתי היא חושבת שזה בזכותה.. שנכנסתי לחדר
היא ישבה על הכיסא שלה וחייכה חיוך מאוזן לאוזן. ובאמצע השיחה
היא שאלה אותי את השאלה הנשאלת: "מה גרם לשינוי הגדול?" אמרתי
לה שהחלטתי לשקם את החיים, היא הייתה מאושרת, אפשר לחשוב שהיא
אחראית לזה.. טוב מה אני יגיד לך מורים.. חושבים שיש להם השפעה
על החיים שלך אבל עד שהם קולטים שלא זה מאוחר מידי..
אני הולכת נדבר כבר נראה מיכאל כנראה צריך להתקשר אלי היום
להודיע לי מתי נצא.. השלב הראשון בנקמה כבר עבר אני
מתקדמת..!!
נדבר אוהבת תכלת.

יום שישי 9/11/2001 :
היי כבר 2 בלילה אבל אני חייבת לספר לך על הפגישה עם מיכאל.
אתה יודע קורבן מספר אחד הוא דיי חמוד, הוא גרם לי לצחוק כמה
פעמים, אני יודעת נדיר אבל באמת קרה!! אבל כמובן כמתוכנן הרסתי
הכל! אך לא בדיוק כצפוי.. עם הרבה רגשות אשמה!! אבל אני יספר
לך מההתחלה..
אז, כמו שכבר אמרתי לך אתמול, הוא באמת התקשר אלי היום
בצהריים. דיברנו והרגשתי את המבוכה בקול שלו, נהנתי מאוד לשמוע
אותו מתפתל, אבל סופו של דבר הוא הזמין אותי לצאת איתו, היום
בערב בשעה 9.30.  
הוא לקח אותי לבית קפה, כי הוא רצה שנכיר אחד את השני יותר
טוב. שנכנסנו למקום הוא אמר שלום לכל הבנות בסביבה, חשבתי
לעצמי שאם הוא מכיר כל כך הרבה בנות, אולי התיאוריה של הדופק
וזורק נכונה. וכל הבנות האלה או לפחות הרוב נפגעו באיזה שהיא
צורה ממנו, והן סתם מעמידות פנים שהן חולות עליו... אך ברצוני
להגיד לך שבמשך הערב נוכחתי לדעת שהן צודקות והוא באמת מתוק.
בקיצור ישבנו בבית קפה, הוא התנהג כמו ג'נטלמן אמיתי. לרוב הוא
דיבר ואני הקשבתי.. ובערך על כל מה שאמר היה לי תשובה רעננה
ומעליבה. הייתי כל כך עסוקה בלפגוע בו שלא שמתי לב לשיחה עצמה,
עכשיו הוא, מסכן, לא הבין עם מי יש לו עסק, אבל כנראה הבין
שמשהו לא בסדר. בסוף הוא קם ואמר "אני חושב שכדאי שנזוז.."
שהגענו מתחת לבית שלי הוא ניפרד ממני ואמר שהיה לו מאוד כיף,
ושהוא מקווה שנחזור על זה בהקדם, הוא התקדם לתת לי נשיקה על
הלחי אבל אני נרתעתי והתרחקתי אחורה אני לא יודעת למה..
בעיקרון זה כדי לפגוע בו, אבל שהוא עשה את התנועה הזו, פתאום
עברה בי צמרמורת. התמונה של עומר מנשק אותי עלתה בראשי העיניים
שלי התמלאו בדמעות. אבל אצלי בראש הכל היה מתוכנן עוד מההתחלה
ואפילו לא חשבתי לפני שעניתי ואמרתי מהר: "מיכאל תעזוב אותי
באמת מה שחסר לי שגם תנשק אותי, תדע לך שאתה מגעיל אותי ואני
בכלל לא מבינה איך יצאתי עם יצור כמוך" עצרתי לשנייה והרמתי את
הראש והסתכלתי עמוק בתוך העיניים שלו, הוא היה כל כך פגוע ולא
הבין מאיפה זה נפל עליו. הורדתי שוב את המבט והוספתי "אני לא
רוצה שום קשר איתך יותר ומקווה מאוד שאני לא ישמע ממך יותר!"
לא יכולתי להמשיך, רגשות חרטה הציפו אותי וידעתי שאם אני ימשיך
אני יתחיל לבכות. התחלתי להקדם לכיוון הבניין שלי, לפני
שנכנסתי לכניסה הסתובבתי אחורה והוא עדין עמד שם הוא היה נראה
כל כך מבולבל כמו אחד שלא יודע מה לעשות עם עצמו. הוא היה בהלם
ניסה להבין מה בדיוק נפל עליו כי האמת זה רציני יצא לי בלי
תקדים כי הערב הלך דיי טוב... תאמין לי יומן שלי אני כבר לא
יודעת מה אני עושה, הנקמה באותו רגע לא נראתה לי כרעיון טוב
והרגשת השלמות לא הגיעה כמו שחשבתי, הרגשתי רק עצב וכאב על זה
שפגעתי בו ככה. עליתי הביתה ונכנסתי ישר לחדר, נשכבתי על המיטה
ובכיתי. אני לא יודעת ההרגשה שאני כישלון מין אכזבה לעולם לא
עזבה אותי.. וזהו בערך. עבר מאז שעה הכנתי לי קפה חם ומרגיע
ומצבי יותר טוב, אז ישבתי והתחלתי לספר לך הכל...    
מה שכן, אני יכולה למחוק את קורבן מס' 1 מהרשימה.
אוף יומן חשבתי שההצלחה תעשה אותי מאושרת אבל לא, אני מרגישה
יותר מועקה בלב. קשה לי לשפוט אם זה בגלל עומר, שמיכאל ניסה
לנשק אותי, או שזה בגלל שחבל לי שפגעתי במיכאל?
העומר הזה לא יוצא לי מהראש אני כל הזמן רואה אותו!! למה דווקא
אני?! איפה היה אלוהים שכל זה קרה? הוא שכח אותי? איך הוא נתן
שזה יקרה לי? בראש שלי יש לי כל כך הרבה שאלות, אבל אין לי
תשובות. ממש נמאס לי מהחיים שלי!! אולי אני צריכה לעשות מה
שהייתי צריכה לעשות כבר ממזמן.. להתאבד.. אולי.. פתאום הרעיון
נראה לי הגיוני, בכלל יהיה יותר טוב לכולם, כולל להורים שלי.
אני מתארת לעצמי כמה יכאב להם שהם יגלו שכל השינוי שחל בי היה
רק מסכה ורצון לפגוע באנשים.. אותו כאב בדיוק כמו שאני ימות.
פעם לא הייתי ילדה כזו!! איך עומר הצליח לשנות אותי כל כך?!
שהסתובבתי וראיתי שמיכאל עמד ככה, הרגשתי את הכאב שלו וחשבתי
שתכלת הישנה לא הייתה עושה את זה בחיים, לא לו, ולא לאף אחד
אחר, אבל במיוחד לא לו, כי ידעתי מההתחלה שהוא דלוק עלי.. אין
לי הסבר למה שאני עושה, אבל אני פשוט ממשיכה לעשות את זה. בראש
שלי אני יודעת שלמיכאל אין שום קשר לעובדה שאני נאנסתי אבל זה
לא פייר למה אני?? למה דווקא אני?? אתה יודע, פעם לפני האונס
הרגשתי לפעמים שהחיים שלי לא מושלמים ובכיתי על שטויות. כמו על
איזה מסיבה שאבא שלי לא הרשה לי ללכת, כי זה לא לגיל שלי,
בכיתי כל כך ורציתי למות ועכשיו?? עכשיו, אני בוכה למה החיים
שלי לא כאלה, כאילו, נשארו אותו דבר? חיים רגילים עם ריבים עם
הורים, וריבים עם חברות, לחשוב עם מי תהיה הנשיקה הראשונה,
ובכלל הפעם הראשונה אבל תבין אותי! השאלות האלה כבר לא
רלוונטיות בשבילי! עומר הרס אותי והרס לי את החיים. ואני לא
יודעת איך ממשיכים, החיים שלי במין מבוא סתום ואני כלואה
בתוכם.
הנקמה ממלאה אותי במין הרגשה של סיפוק, הרגשה שמישהו מקבל את
העונש על זה שנאנסתי כי עומר ישר מת הוא לא הספיק לסבול הוא
פשוט מת!!
חבל שאני לא פשוט מתתי איתו, באמת שממש חבל...
אני לא יודעת מה להגיד לך אני לא שלמה עם עצמי, יש בי הרבה
צדדים וכל צד חושב משהו אחר, ונמאס לי לנסות להבין ולנתח כל
דבר, ממש נמאס לי. אני פשוט צריכה לישון על זה.. לא יודעת אם
זה יעזור אבל אני באמת עייפה.
טוב אני הולכת לישון..
לילה טוב תכלת.

יום שבת 10/11/2001:
טוב היום אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל אני יתחיל במה שעכשיו
ברגע זה עובר לי בראש..
אתה יודע שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי? תראה זה שאני לא
אוהבת את החיים שלי זה לא סוד, אני ממש לא אוהבת אותם, ואני לא
יודעת כבר למה, או מה היה הדבר העיקרי שגרם לזה. אני רק יודעת
שעכשיו זה מה שיש. יש לי בעיה עם עצמי, אני שונאת את איך שאני
נראית אני שונאת את מה שאני אומרת, אני שונאת את הרושם הרע
שאני משאירה על אנשים ואני בעיקרון שונאת את כל מה שקשור בי.
אני שנאתי את זה עוד מלפני הרבה זמן. אין לי הרבה דברים טובים
ששווה להישאר בשבילם בחיים. אבל אין לי את האומץ לסיים אותם
לבד, וכל הזמן אני מתפללת שמישהו יעשה את זה בשבילי איזה מחבל
טרוריסט, תאונה, לא אכפת לי, העיקר זה לא לחשוב יותר, לא
לדאוג, לדעת שאני לא הולכת להתעורר יותר.
כל דבר טוב שיש לי בחיים באיזה שהוא שלב נהרס נעלם או שפשוט
מתברר שהוא לא טוב ואני נשארת עם הדברים הרעים.. כרגיל.. מאז
האונס לא רציתי להמשיך לחיות, מאז אני שנאתי את הכל, שום דבר
לא סיפק אותי, ותמיד לא הייתי מסופקת הרגשתי תמיד פחות אהובה
פחות חשובה פחות יפה ואף פעם לא מספיק טובה בשביל אף אחד. אני
לא יודעת מה אני רוצה מעצמי מה הדרישות שלי מעצמי אבל אני רק
יודעת שאני לא עומדת בדרישות של עצמי אין לי ביטחון לעשות כלום
ואני אף פעם לא מרוצה אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי אבל
בעיקר נמאס לי ללכת לישון ולדעת שמחר יש עוד יום!
ובכלל אתה לא תאמין איזה לילה רדוף בסיוטים עבר עלי!! וזה בזמן
שבכלל הצלחתי להירדם חלמתי על מיכאל ועומר.  
בנוסף לכל אתה לא תאמין מי התקשר אלי עכשיו ניר, החבר בכי טוב
של מיכאל.. מסתבר שמיכאל ממש נפגע, אומנם זה בעצם הייתה הכוונה
ומשימתי הושלמה, אבל קצת בפנים כואב לי עליו, האמת שכמו שאמרתי
השם "זורק ודופק" לא ממש מתאים לו הוא כזה ילד מתחשב וחמוד, יש
לו נשמה טובה.
הוא אמר לי שמיכאל במצב לא טוב שהוא נפגע מאוד ממה שאמרתי,
ושבכלל הוא לא מבין למה אמרתי לו את כל זה, ניר אמר שמיכאל
סיפר לו שהפגישה הייתה ממש טובה, ורק לקראת הסוף התחרפנתי, אז
הוא מתקשר בלי שמיכאל יודע לבדוק למה עשיתי את זה. אלוהים יודע
מה הייתי צריכה להגיד לו, אבל מה שכן עשיתי היה לנשום עמוק
ולמרות כל הסיוטים בלילה וכל ההרגשה הרעה אמרתי "ניר תראה, בוא
רק נגיד שמיכאל לא מוצא חן בעיני, ואם באותו ערב לא היית מספיק
ברורה אין לי שום בעיה לחזור על זה שוב.." הוא עצר אותי ואמר
"זה לא מה שסיפרו לנו עליך, כנראה שקיבלנו רושם מוטעה, אבל אני
יגיד לך משהו, הייתי צריך לנחש כי למיכאל יש נטייה להתאהב בלא
נכונות.." וניתק.. הפעם הוא היה זה שהשאיר אותי בהלם. לא
יודעת, בכל מקרה אני יראה כבר מה אני יעשה..  
אולי כדאי לי להפסיק עם הנקמה הזו אני מרגישה רע עם זה, מצד
אחד אני חושבת שאולי אני יאכזב את עצמי, אני יודעת שזה נשמע
מפגר, אבל החיים שלי בשנה האחרונה התבססו על נקמה. ועכשיו
לוותר ככה סתם? אבל מצד שני אני לא מרגישה שלמה עם זה, אמרתי
לך כבר זה לא עושה אותי מאושרת, להפך זה גורם לי יותר מועקה..
אבל בוא נעבור לנושאים יותר שמחים, אין הרבה כאלה בחיים ולכן
שסוף סוף יש אחד אני ישר יעבור אליו: אתמול בבית ספר קיבלנו את
המבחן במתמטיקה זה שסיפרתי לך.. וקיבלתי 97!! ראית מה זה? אימא
שלי הייתה מאושרת.. אמרתי לך שלמדתי הרבה לזה, ובתקופה האחרונה
התחלתי להשקיע בלימודים, זה רק בשביל שההצגה שלי תצליח שיראו
שינוי אמיתי. מה אני יגיד לך נמאס לי ואין לי כוח יותר לחיות..
כואב לי שפגעתי ככה במיכאל, ובכלל עוד אחרי שניר אמר שהוא
מאוהב בי, בכלל אני מרגישה רע, ידעתי שהוא דלוק, לא ידעתי
מאוהב. רגע, רגע מה אני מדברת בכלל?! מגיע לו!! אני כנראה כל
הזמן שוכחת שזו הייתה המטרה.. מה עובר עלי?!
כל כך הרבה סימני שאלה מפוזרים סביבי ואני לא יודעת איך החיים
שלי יתקדמו, אני מרגישה שזהו הגעתי לרגע בחיים שלי, שהנקודה
שבה היה לי טוב עברה, הכל נתקע ומהנקודה הזו זה רק יורד...
אתה צריך לראות את אימא שלי, אבא שלי גם, אבל אימא שלי... היא
מאושרת!! ואני מפחדת שהיא תגלה, כי לה יכאב יותר מכולם ואני לא
רוצה לפגוע בה, זה לא המטרה. לא יודעת, היא לא תבין אותי אני
יודעת שלא, למרות שיש פעמים שאני גם לא מבינה את עצמי. כל המצב
הזה, המצב הזה שאני נמצאת בתוכו הוא מסובך! מצד אחד אני לא
מפסיקה לחשוב על מיכאל וכמה שחבל לי שפגעתי בו אבל מצד שני אני
חושבת על זה שאני סוף סוף מתקדמת, משתדלת לא לחשוב על העבר,
ועל כל מה שהיה, ומתרכזת בעתיד. אומנם העתיד שאני בונה לעצמי
לא משהו וורוד אבל הוא מה שיש...
נראה לי שיש לי פיצול אישיות זה באמת ההסבר היחידי על מה שעובר
עלי אני לא יודעת אני ישן על זה וידבר איתך כבר מחר.
אוהבת מאוד תכלת.

יום ראשון 11/11/2001 :
היום בבית ספר בחרתי את קורבן מספר שתיים אתה בטח מבין מזה
שבעצם החלטתי שאני לא יוותר על הנקמה, חלק בי חושב שאני צריכה
להמשיך, אבל חלק אחר חושב אחרת. בלילה ישבתי ומניתי יתרונות
מול חסרונות והיתרונות בלהמשיך את הנקמה ניצחו. אבל בשבילך כי
אני רואה שאתה לא שלם עם ההחלטה אני יעשה ספירה חוזרת...
אז בוא נתחיל עם יתרונות להמשיך את הנקמה:
1. קודם כל זה נותן לי סיבה להמשיך לחיות, את ההרגשה שאני בעצם
עושה משהו עם החיים שלי.
2. גם בעקבות הנקמה עליתי בלימודים אני מתלבשת קצת שונה,
מתנהגת שונה.
3. אני הפסקתי לחשוב על העבר ואני מתמקדת בעתיד וזה ממש
השתפרות....
4. אימא שלי, טוב אימא שלי זה נושא ממש לא קל, כי מצד אחד אני
שונה וזה עושה לה טוב. וטוב לי שטוב לה. אני לא אוהבת שהיא
מרגישה אשמה זה לא עושה לי טוב, ומין הסתם לא טוב לה. אבל מצד
שני... החיסרון למטה.
ועכשיו לחסרונות:
5. אימא שלי, ועכשיו לחיסרון: אם היא תגלה למה השינוי זה מאוד
יפגע בה היא כמובן תפיל את כל האשמה על עצמה ואני לא רוצה שזה
יקרה.
6. בראשיתו של עניין זה גורם לי להרגיש ממש רע עם עצמי.
7. כל העניין הזה ממש לא אני- זאת לא תכלת!!! וקשה לי לקבל את
החדשה, ומאוד קשה לקבל שהישנה כבר לא קיימת!!!
לבינתיים זה רק מה שאני הצלחתי לעלות, ואתה לא בדיוק עוזר לי.
אז בוא נעשה ככה: עד הודעה חדשה אני ממשיכה עם הנקמה, ונראה
כבר לאן זה יוביל אותי...  
אז בוא אני יספר לך על קורבן מס 2, קוראים לו עמית, הוא בכיתה
מקבילה שלי, והאמת שהוא ומיכאל היו חברים טובים פעם. אבל עכשיו
הם רבו והם לא מדברים, עמית שונא את מיכאל ומיכאל שונא את
עמית, פשוט זוג יונים!!
עמית ילד מאוד אינטרסנטי, לדעתי הוא התחיל איתי כדי לפגוע
במיכאל (כן הוא התחיל איתי, למה אתה כל כך מופתע?!? הוא עשה לי
את החיים יותר קלים, במקום שאני יצטרך שוב לעשות רשימת
קורבנות.. ככה גם מיכאל מה אני יגיד.. עשו לי את הנקמה הרבה
יותר קלה לביצוע) אבל לי זה לא איכפת בכל מקרה יצא ככה שאני
יפגע בעמית, ובמיכאל כבר פגעתי אז מה איכפת לי להמשיך..
היום שהלכתי עם טלי בהפסקה של 10 לקפיטריה ראיתי את מיכאל,
והלב שלי קפץ כזה, הרגשתי כל כך משונה, הוא ראה אותי והמשיך
ללכת הוא לא אמר לי שלום או משהו כזה, וניר עמד לידו הוא הסתכל
עלי והוריד את הראש, הוא בטח התחרט שהוא אמר שמיכאל מאוהב בי
ופחד שאני יבוא וינפנף בזה מול הפנים של מיכאל, אבל בפנים
ידעתי שזה לא יהיה יפה לעשות את זה, נקמה או לא נקמה.. בכלל
בכיתה אני ומיכאל נמנעים מלהיפגש, הוא בכיוון אחד ואני בשני.
ואני יגיד לך עוד משהו: מאז שניר אמר לי שמיכאל ממש מאוהב בי,
אני מרגישה מוזר, וזה מאוד מוזר לי להרגיש את זה. כאילו אתה
מבין שכל העסק הוא מוזר??
לפעמים כל כך נמאס לי מהעולם, בעצם תן לי לחזור בי איזה לפעמים
כל הזמן נמאס לי מהעולם, ואני שואלת את אלוהים כל לילה למה הוא
לא נתן לאותו עומר לסיים את העבודה שלו, למה עצרו אותו?! בשביל
מה? הרי בכל מקרה אני הורסת את החיים שלי והורסת את החיים של
הבנים שבהם אני פוגעת אז למה??
לפעמים אני חושבת שאני ממש מיותרת בעולם. אני לא עושה טוב לאף
אחד, לא לעצמי, ובטח שלא לאלה שמסביבי. החיים שלי כל כך
הרוסים, אין לי שום אפשרות לשקם אותם אז מה בכלל אני עושה
בעולם הזה??  
אז בוא אני יספר לך על עמית כי כל הקטע של הנקמה נותן לחיים
שלי משמעות, נותן לי מהות. עמית הוא ילד מגעיל אין מה להגיד
אני מודה, קשה שלא. אבל מה איכפת לי? תראה בזה שאני יצא איתו
אני יפגע עוד במיכאל, וגם אחר כך אני יפגע בעמית כי אחרי הכל
הם היו חברים ממש טובים. והאמת נראה לי שהם רבו בגלל בחורה, לא
יודעת שמעתי שמועות, אבל שום דבר מדויק. לפי מה שאני הבנתי,
מיכאל היה דלוק על איזה אחת וסיפר לחברו הטוב עמית... עמית
שכנע את מיכאל שהוא ידבר איתה, ויסדר שהם יצאו. אבל הזבל
הבוגדני דיבר איתה ובסופו של דבר סידר לעצמו פגישה איתה. כמובן
שהיא לא הספיקה להכיר את מיכאל, ועמית והיא הפכו להיות חברים,
ומיכאל המסכן אכל את הלב.. אני זוכרת שכל השכבה דיברה על זה
ועל כמה שלא מגיע לו וכאלה. אז בסופו של דבר היא הבינה שמדובר
עליה ונפרדה מעמית, ועמית הדפוק עוד בא לבכות למיכאל. אז כמו
שאתה רואה אני יוצאת מורווחת מכל הכיוונים.. אני עכשיו יותר
מתמיד מאמינה בנקמה אני רוצה לפגוע בבנים רוצה- ויפגע..
אז אני יעדכן אותך בפרטים כרגע טלי צריכה לבוא אלי, הקרצייה לא
יודעת מה זה לא..! אני מנסה לרמוז לה שאין לי כוח אבל לא, למה
שהיא תקשיב? הנקצית ממשיכה להתעקש! אז בסוף לא היה לי ברירה
ואמרתי לה שהיא יכולה לבוא...
טוב אני הולכת להתקלח ולהירגע, וכבר נדבר. אני יספר לך מה
מתפתח עם עמית..
טוב אז יומן שלי נדבר
אוהבת תכלת.

יום שלישי 13/11/2001 :
היי לך יומן יקר שלי... התגעגעת אלי? יומיים לא דיברנו ואני
רוצה לעדכן אותך על המתרחש.. כמו שאתה מנחש מדובר בעמית, הילד
הזה דפוק! ואני יכולה להגיד בלב מלא שקורבן מס 2 הוא בהחלט
מחוק! אבל אתה יודע מה? הקטע זה, שנפטרתי ממנו כי הוא ממש
דפוק, בלי שום קשר לנקמה. התחלתי עם כל העסק בגלל הנקמה אבל כל
כך נהנתי לזרוק את הבחור עם או בלי נקמה.. למרות שהוספתי עוד
כמה דברים בדבריי ככה שהוא נחשב קורבן. אז אני לא ימתח אותך
בוא אני יספר לך מה היה.. אתמול יצאנו לסרט, והוא בחר סרט מה
זה על הפנים כזה אלים וכל זה, ואם חשבתי שלפחות מסרט טוב אני
ייהנה אז טעיתי, סרט על הפנים. מצאתי את עצמי יושבת ליד עמית
וחושבת מה היה קורה אם מיכאל היה זה שיושב לידי, או יותר נכון
להגיד, מקווה שמיכאל היה זה שיושב לידי, או זה שאמור לשבת
לידי, המחשבה הזו הכעיסה אותי, קודם כל מיכאל הוא סתם
"קורבן.." ואני לא צריכה לחשוב עליו יותר מהרצוי, ובכלל אני לא
צריכה לחשוב דברים טובים על בנים, מאז האונס חייתי בתיאוריה
שהבנים זה האויב מס' 1 שלי, והמחשבות שיש לי על מיכאל משנות את
זה, ולמען האמת לא נוח לי עם המצב. טוב אבל נחזור לעמית. אז
כמו שהתחלתי להגיד הבן אדם חסר השכלה, למרות שידעתי לפני לא
חשבתי שהוא עד כדי כך ברמה, הוא מטומטם מתנהג כמו ילד קטן
ומגודל. לא יודעת, הוא כזה אטום, לא קולט, חושב שהוא הכי חזק,
הכי טוב והכי יפה והוא ממש אבל ממש לא..  ומה שאמרתי לו (שתכף
אני יגיד תתאזר בסבלנות) ממש התכוונתי לזה, הוא ממש כזה, כאילו
לא כמו מיכאל, שמה שאמרתי לא היה נכון, אלא רק רציתי לפגוע בו.
זה היה מכוון אליו אולי שיתבגר!
בקיצור אחרי הסרט יצאנו והוא רצה שנלך לשחק סנוקר עם חברים
הארסים שלו (ושתבין זה אפילו לא לשחק, זה לשבת ולהסתכל על
אחרים משחקים..), הם מין חבורה כזו עם "מוניטין".. כאילו
לדוגמא טלי הייתה מאושרת אם הם היו מזמינים אותה לבלות בחברתם.
וזאת אך ורק בגלל שהם מקובלים וכמו שאני ואתה כבר יודעים לטלי
יש משיכה חזקה למקובלים, ובזה שהיא תסתובב איתם היא תהפוך יעני
למקובלת.. אפשר לחשוב חבורה של ארסים ביחד כמו ללכת למוזיאון
של תופעות על טבעיות. אחד מוציא אוויר מהפה והשני יורק סביבו
במטרה לעשות בריכה.. השלישי כל הזמן בועט בכולם והמנהיג.. טוב
המנהיג הוא באמת משהו מיוחד.. הוא עושה הכל ביחד..  עכשיו
תקלוט פגישה ראשונה עם בחורה והוא לוקח אותה לסנוקר?? עכשיו
מלא סנוקר.. אבל עם החברים הארסים שלו? עזוב דפוק.. בקיצור
אמרתי לו שאני לא הולכת איתו לסנוקר, ובכלל תבין אני מנסה
לרמוז בצורה יפה (לבינתיים..) שהערב נגמר ושילווה אותי הביתה,
אבל הוא התחיל לשחק אותה ראש קטן ואומר לי "בואי נו אל תהיה
כזו כבדה" התחלתי ממש להתעצבן ואמרתי "עמית, אני לא רוצה ללכת
לסנוקר, ובטח שלא עם החברים הארסים שלך, עכשיו הראש הקטן
והמצומק שלך יכול להבין את זה או שאין קליטה??" הוא הסתכל עלי
ולרגע אשקרה חשבתי שהוא הולך להרביץ לי או משהו כזה, אבל הוא
מצידו אמר "קולט, תאמיני לי שקולט.. את בטוחה שאת לא רוצה
לבוא? חבל.. " הוא אמר את זה בצורה כל כך מזלזלת והחיוך שהיה
לו על הפנים הטריף אותי אז מהר אמרתי "עמית, תראה אני הולכת
הביתה עכשיו, אבל לפני זה אני רק רוצה להגיד לך שזה באמת הייתה
הפגישה הכי גרועה שהייתה לי בחיים, אתה זבל של ילד ועד כה זה
אחד מהלילות הכי גרועים שהיו לי בחיים.." הוא עצר אותי ואמר
"באמת?? והלילה שאנסו אותך? או שבכלל לא אנסו אותך?? והכל היה
מרצון?? זה נושא שמאוד מטריד אותי ואת שאר השכבה.." הוא הסתכל
עלי והדברים שאמר חזרו שוב ושוב בראשי, שתקתי, לא הייתי מוכנה
לכזו מכה, אף פעם לא עצרתי וחשבתי מה אחרים חושבים על אותו
ערב, עד היום זה בכלל לא הטריד אותי. אבל הוא לא סיים ואמר
"אומרים ששתיקה פירושה הודאה..." הוא צחק.. התקרבתי אליו ונתתי
לו סטירה הכי חזקה שיכלתי ואמרתי לו" אין לך שום זכות לדבר אלי
ככה, אתה ממש בן אדם מגעיל ועכשיו אני מבינה למה כולם כל כך
שונאים אותך, ואני שונאת אותך" הדמעות התחילו לרדת לי על
הלחיים ושנאתי את זה, כי ידעתי שזה משדר לו שאני חלשה.. נשמתי
נשימה עמוקה והמשכתי "ואני באמת מקווה בשבילך שתתבגר ואני לא
דואגת, אלוהים יחזיר לך על מה שאמרת לי.. אל תפנה אלי אל תדבר
איתי, ובכלל תשכח שבכלל הערב הזה התקיים.." התחלתי ללכת והפעם
לא הסתובבתי לאחור, הדמעות חנקו בגרון, אבל הפעם זה לא בגלל
שחבל לי שפגעתי בו- אם בכלל, אלא בגלל שכאב לי בפנים. לא יודעת
בדיוק ממה אני לא יכולה להצביע על זה בדיוק, אבל ההרגשה הכללית
הייתה על הפנים. המשכתי להסתובב לא הלכתי הביתה רק הסתובבתי
ברחובות, והדברים שאמר חזרו שוב ושוב בראשי. ניסיתי לחשוב
ולהיזכר ברגעים שדיברתי עם עומר במסיבה, אולי שידרתי כוונות
אחרות ובגללי הוא אנס אותי!!
המשכתי להסתובב, הדמעות הפסיקו לרדת, אני נשבעת לך נראה לי
שנגמרו לי הדמעות... שחזרתי הביתה הלכתי להתקלח וסתם ישבתי תחת
זרם המים, והמחשבות לא עזבו אותי, אבל אני יגיד לך מה, הגעתי
למסקנה- אני לא אשמה במה שקרה ואני לא ייתן לעמית לשנות את
המובן מאליו שעומר אנס אותי!! אני לא הייתי אשמה בכלום!! אתה
מסכים איתי נכון? אני יודעת שכן, אני גם יודעת שאתה בן הבודדים
שלא יאכזבו אותי.  
אבל בכל מקרה אפשר למחוק את קורבן מס 2 מהרשימה ולחפש חדש...
ואולי אני לא יחפש חדש?? דיי נמאס לי מההתנהגות שלי תאמין לי
שלפעמים אני לא מבינה את עצמי. בעצם להבין אני מצליחה להצדיק
אני לא מצליחה...
ואני יגיד לך משהו אני מתגעגעת למיכאל ונורא כואב לי שככה
פגעתי בו. נמאס לי מהחיים ונמאס לי מהנקמה הזו! אבל הכי נמאס
לי, זה מעצמי!
אוהבת תכלת.      

יום רביעי 14/11/2001 :
אתה לא תאמין עכשיו רבתי ריב ענקי עם ההורים שלי.. אוף אני כל
כך שונאת את עצמי!! אימא שלי סידרה את החדר שלי מצאה דף
שקשקשתי עליו ורשמתי

"קורבן מס 1- מיכאל
קורבן מס 2- עמית"

אימא שלי כל כך התעצבנה, היא התחילה לשאול אותי כל כך הרבה
שאלות: למה מחקתי את מיכאל ועמית, ומה כל העניין הזה של
הקורבנות, ובכלל אני חושבת שהיא הבינה למה השתנתי כל כך.. היא
סיפרה לאבא שלי ושניהם השתגעו, הם רוצים שאני יחזור
לפסיכולוגית.
אוף יומן שלי מה אני יעשה?? לפסיכולוגית אני לא חוזרת! אני
חושבת שמיצינו את הקטע של למה אני לא רוצה לחזור... כל כך עצוב
לי בחיים, אני מרגישה שהחיים שלי כל כך ריקנים, כל כך חסרי
משמעות. אתה לא תאמין כמה כואב לי, שאני יודעת כמה צרות אני
גורמת להורים שלי, אימא שלי הרוסה, ידעתי שזה ישפיע עליה ככה,
למרות שלא רציתי בסוף היא גילתה. כל הנקמה הזו פגעה בה יותר
מכולם, ואימא שלי היא היחידה שלא רציתי שתסבול, ידעתי כמה כואב
לה. וזה שהיא מרגישה אשמה לא עוזר, כאילו אני יודעת שזה גם
כואב לאבא שלי, אבל על אבא שלי אני יכולה להגיד שהוא חזק.
ובכלל לאימא שלי יש רגשות אשמה, אמרתי לך על זה שהיא דרשה שאני
יחזור הביתה מהר ולא חשבה שאם אני חוזרת הביתה מהר אני חוזרת
לבד. ועכשיו כמובן היא תפיל הכל על עצמה ואני לא רוצה להרוס לה
את החיים תאמין לי ששלי הרוסים מספיק.
עוד יומיים יש לי יום הולדת 18 ומי בכלל רוצה לחגוג?! מה יש
בכלל לחגוג? את זה שאני חייה 18 שנים מלאות?? תאמין לי שאין מה
לחגוג, לי אין על מה להיות שמחה, אין לי השגיים אין לי שאיפות
אין לי כלום.. כל מה שיש לי זה את הרצון למות.
החיים שלי כל כך עצובים, כל כך עלובים. ואני לא יודעת, אני
מרגישה שהקירות סוגרים עלי ונגמר לי האוויר. ושבשבריר שנייה
אני כבר רוצה לסיים עם הכל, ללכת לישון ולא לקום יותר, ללכת
לישון ולסיים עם הכל. לא לחיות יותר, לא לנשום, לא לראות אף
אחד, להיות אני ורק אני!! אם לא ההורים שלי, הייתי מסיימת עם
הכל כבר ממזמן... אני יודעת שזה ימוטט אותם סופית. אני לא
יודעת, נמאס לי לחשוב מה יהיה טוב לאחרים איך אחרים ירגישו,
אני יודעת שאני צריכה להתחיל לחשוב מה יהיה טוב לי, ואיך אני
ירגיש עם הדברים אבל עדין.. אני מרגישה רע! רק לחשוב שאני ימות
וישאיר אותם עם כל הצער...
העצב משתלט לי על החיים, אני כל כך שונאת את עומר הזה שהרס לי
את החיים, הרס אותי.. אם רק היית מכיר אותי לפני המקרה היית
יודע כמה שונה הייתי.. אהבתי את כולם, סמכתי על כולם, הייתי
ילדה שכל הזמן צוחקת ושכל יום בשבילה זה מסיבה. ועכשיו? ועכשיו
קשה לי לאהוב אנשים, או לסמוך על אנשים. אני מרגישה שאני יכולה
לסמוך רק על עצמי, רק אני יודעת מה טוב בשבילי.. כשאני הולכת
לישון זה בתקווה שאני לא יקום יותר!
אתה יודע, אני לא רואה שום דבר טוב בחיים שלי, שום נקודה של
אור בחיים האפורים שלי. נמאס לי! אני מרגישה כל כך צבועה, אני
רוצה לחזור להיות אני, אני של פעם, תכלת שכולם אהבו, תכלת
הנורמאלית, תכלת שלא נאנסה!! אני אף פעם לא יפסיק לשאול איפה
היה אלוהים? איפה הוא היה שהוא נתן לי לעבור את כל הגהנום הזה?
מה עשיתי כל כך רע שזה היה מגיע לי?
תמיד חשבתי שהפעם הראשונה שלי תהיה מיוחדת, תהיה ממש מושלמת!
בראש שלי דמיינתי שהחדר יהיה מלא בפרחים מקסימים, פרחים בשלל
צבעים, והריח המשכר שלהם יאפוף את החדר, והחדר יהיה מלא בנרות
שידלקו, והם יהיו האור היחידי שמאיר את המקום. ובכלל הגבר
המושלם, הגבר שאני אוהבת. שזה יהיה כך קסום ומושלם... אבל
במקום זה סמטא אפלה, על הרצפה, בין פחי האשפה, ועם מישהו שאני
לא סובלת, אותו מישהו שאני לא יכולה לשכוח. אותו אחד שהרס לי
את החיים. בעיקרון תמיד אומרים שאת הפעם הראשונה לא שוכחים, או
יותר נכון להגיד שזה כל כך חשוב ומיוחד אז לא רוצים לשכוח,
ובאמת לפני האונס לא רציתי לשכוח. רציתי שזה יהיה כל כך קסום
וכל כך מיוחד שאני לא ישכח. אבל עכשיו אני עושה הכל כדי להשכיח
מעצמי את "הפעם הראשונה". וכל הרעיון של הנקמה באמת הצליח
להשכיח ממני את האונס, אבל אחרי מיכאל אני מרגישה יותר רע עם
עצמי ו... אוף.. מתי? מתי זה יגמר? מתי יהיה לי שקט? מתי תהיה
לי שלווה? מתי אני יהיה שלווה עם עצמי? מתי יהיה לי את השקט
שאני מחפשת??
אני לא יודעת מה לעשות עם ההורים שלי, הם לא יעזבו את כל הקטע
של הקורבנות, כאילו אם לרגע חשבתי שלא יכול להיות רע יותר זה
רק ממשיך להיות יותר ויותר גרוע... זה כאילו שכל הדברים הרעים
קורים רק לי. אני אומרת לך, אלוהים מחפש אותי בנרות, תאמין לי
אני לא מבינה למה אני? למה לי דווקא קורה הכל?
אני יושבת מול המראה ורואה איך בהלוויה כולם שמים אבן על הקבר
ובוכים איך הם סוף סוף מבינים כמה כאב לי בפנים וכמה רע ורקוב
לי בנשמה. נמאס לי לנסות להסביר את עצמי ונמאס לי שלפעמים אני
לא מבינה את עצמי, אבל אתה יודע מה? להגיע רחוק אני לא יגיע,
עוד יומיים יש לי יום הולדת והמחשבה היחידה שיש לי לגביי היום
זה שאני מקווה שלא יגיע עוד יום הולדת, עוד יום עצוב שמסמל
שעוד שנה עברה, שנה שלמה...
תכלת.    

יום שישי 16/11/2001 :
לפי התאריך אתה בטח מבין שזה היום הולדת שלי, כל כך עצוב לי,
כל כך!! והמחשבה שזה יום ההולדת שלי מעציבה אותי יותר, אני
בוכה ואז לרגע נרגעת, ובראש מתחילות לעלות לי כל הסיבות שבעולם
כמה שאני מסכנה, ואני מתחילה שוב לבכות. אז אני נזכרת שמעל הכל
זה גם יום הולדת שלי, היום, יום שישי, 16 בנובמבר, זה יום
ההולדת ה-18 שלי, הגיל שפותח את הדלת לחיים, שמגיל קטן כל כך
רציתי להגיע, זה היום שאתה הופך להיות עצמאי, מכניסים אותך
לסרטים הכי טובים אתה יכול כבר להוציא רישיון, מתגייסים
ועוברות עליך בגיל הזה מיליון ואחת חוויות... אבל בשבילי, גיל
18 מסמל שעוד שנה עברה, עוד שנה של סבל, והרצון שזו תהיה השנה
האחרונה.
ובקשר להורים שלי, אתה בטח מצפה לחדשות טובות, אני מצטערת
אין!!
נמאס לי מכל מצבי הרוח שלי, פעם מדוכאת יכולה לשקוע במחשבות על
מוות והחיים שאחרי, פעם אני עצבנית ולא יכולה לשלוט במצבי הרוח
שלי, או שפעם סתם במצב רוח משוגע ולא יודעת מה לעשות עם הנקמה.
מה יהיה איתי? אני חושבת שלהתאבד זה הרעיון הכי טוב שהעליתי
לאחרונה, פשוט ברגע אחד לסיים עם הכל! אני יודעת מה אתה חושב
שזה מעיד על חולשה, שאני פחדנית אבל אז מה??! אז אני פחדנית
וחלשה, אין מה לעשות זה עובדה שאני לא רוצה להתמודד עם החיים
האלה, לא רוצה ולא יכולה. אוף, יש לי כל כך הרבה שאלות
לאלוהים? למה?? למה דווקא אני?? הייתי טובה! אהבתי כל כך את
החיים.. הייתי ילדה טובה בלימודים, ילדה ממושמעת, אז למה הוא
עשה לי את זה? למה הוא מעמיד אותי במבחן הזה? הרי הוא מכיר
אותי והוא יודע שהאופי שלי חלש! הוא יודע שאני ייכנע, הוא יודע
שאני יפסיד במערכה, אז למה? אין אף אחד שיענה לי על השאלות, כל
כך הרבה עצב יש לי בחיים, אין לי דברים טובים. ועכשיו בכלל,
ההורים שלי רוצים שאני ילך לפסיכולוגית ואני לא רוצה!! אני לא
רוצה! מי הם שיחליטו עלי אני כבר ילדה גדולה.. אני יכולה
להחליט לעצמי.
אני יושבת ושומעת מוזיקה שקטה המוזיקה היחידה שמרגיעה אותי.
אני כל הזמן חושבת על מיכאל ועל זה שחבל לי שפגעתי בו, בשביל
מה עשיתי את זה? אין אף אחד בעולם שמבין אותי, אין אף אחד
בעולם שיכול לשמוע אותי. בפנים בלב כל הזמן בא לי לבכות וכואב
לי בנשמה, נמאס לי מהחיים וממה שיש לי בהם, ואני כבר לא יודעת
מה אני רוצה. אני אף פעם לא יודעת מה אני רוצה, ואף אחד לא
עוזר לי. אלוהים לא נותן לי לשכוח אפילו לא לדקה שהוא רוצה
שאני יסבול, כי הוא לא נותן לי ליהנות ואני לא מבינה למה? מה
אני עשיתי שכל כך רע?? למה אני ממשיכה לחיות בעולם שאני לא
אוהבת? בעולם שכל כך קשה לי לחיות? אתה יודע מה אני הכי לא
מבינה.. זה למה אני לא פשוט גומרת עם הכל! אתה יודע שאני כבר
לא יודעת מה לעשות עם עצמי? אני מרגישה כל כך רע, אני מרגישה
שאני הורסת את הכל ולא נותנת לכלום להיות טוב, אולי אני האשמה
היחידה בזה שהחיים שלי נהרסים אולי אני האשמה הבלעדית שאין לי
חיים טובים? אין לי שום דבר טוב ששווה להמשיך אין לי כלום
שנותן לי את הרצון להמשיך ולקוות שאולי מתישהו בעתיד יהיה גם
לי טוב. אתה יודע לפעמים אני כן מחייכת ולפעמים אני שמחה אבל
כדרכו של העולם אני עוד פעם מאבדת את הרצון לחיות.
אתה יודע מה? החלטתי אני מסיימת עם הכל.. עם הכל...

יום חמישי 22/11/2001 :
היי... עבר כבר בערך שבוע מאז שיחתנו האחרונה. אני יודעת
שסיימתי לכתוב פעם אחרונה בצורה קצת מעורערת, אבל זה מה
שהרגשתי.
אני עכשיו מאושפזת בבית החולים הדסה עין כרם, אימא הביאה לי
אותך כי ביקשתי ממנה, כי אני מרגישה שאני צריכה לדבר עם מישהו.
אז בוא אני יספר לך מה קרה.. אחרי שסיימתי לכתוב לך נכנסתי
למקלחת, מילאתי בריכה וישבתי תחת המים הזורמים, ובכיתי, פשוט
ישבתי ובכיתי. הייתי בדיכאון כזה, היה לי מין כאב בלב, כאב
שמתבטא בעצב, ברחמיים עצמיים ובכאב גדול בנשמה. אבל במקום
שהאמבטיה תרגיע אותי רק התעצבתי יותר, וההרגשה הכואבת הזו הלכה
והתעצמה. הכל היה שחור הכל!! לא ראיתי שום דבר טוב בחיים שלי,
שום דבר שיכול להפוך את החיים שלי לשונים. שום דבר שיכול
להשכיח את האונס, לגרום ללב לשכוח, ולהאמין שאני עדין אותה
תכלת, תכלת התמימה. פשוט ישבתי שם וריחמתי על עצמי. נתתי לכל
הדברים הרעים שקרו לי לעלות בראש, וכל דבר פשוט גרם לי להבין
יותר ויותר שאין טעם לחיים שלי. ריחמתי על עצמי, ועל החיים
שלי, או יותר נכון על מה שהם הפכו להיות. והדבר הראשון שתפס את
עיני היה סכין גילוח של אבא, החזקתי את זה ביד ובכיתי, קירבתי
את הסכין לליבי, והחזקתי אותה אולי איזה רבע שעה, ולא יודעת
פחדתי, פחדתי אבל לא ידעתי ממה.. כי את האומץ והרצון היה לי
אבל כל כך הרבה מחשבות התרוצצו בראשי, חשבתי מה היה עם אימא
ואבא, איך הם יתמודדו עם זה, על אימא שהיא כל כך התאמצה שיהיה
לי טוב בחיים. על כמה שזה יהרוס אותה. ועל מיכאל שפגעתי- מה
הוא יחשוב עלי? ועומר, אותו עומר שבגללו הכל השתנה. שבגללו
בכלל אני נמצאת במצב הזה. חשבתי על החיים ומה יקרה לאנשים שאני
אוהבת, למי מהם יהיה איכפת? למי מהם אני יחסר? אבל אני יגיד לך
את האמת, לרגע אחד כבר לא היה לי איכפת, וכנראה שבאותו רגע
הרמתי את הסכין וחתכתי את הוורידים. פשוט ישבתי שם והסתכלתי על
הדם, המים איבדו את צבעם המקורי והכל הפך להיות אדום, הראש שלי
התחיל להסתחרר והעיניים שלי החלו נעצמות... הרגשתי כל כך
שלווה, כל כך שקטה, המחשבות כבר לא רצו בראשי, היה שקט אותו
שקט שייחלתי לעצמי כבר תקופה ארוכה סוף סוף קיבל משמעות..
אתה לא תאמין כמה שלווה הרגשתי, וזו הייתה פעם ראשונה מאז
האונס שהרגשתי כל כך שקטה.. אבל השקט לא נמשך הרבה זמן, אני
זוכרת במעורפל שאימא נכנסה למקלחת וצעקה לאבא שיבוא מהר ומשם
אני כבר לא זוכרת.. בסרטים זה נראה כל כך פשוט חותכים וזהו
מתים. אבל לא, למה, עכשיו עם הטכנולוגיה הזו מצילים אותך למרות
שיודעים שאתה לא רוצה שיצילו אותך, אחרי הכל התאבדת!! לא יודעת
אני עכשיו יושבת בבית חולים ולא מדברת הרבה. אימא מסתכלת עלי
כזה במבט של רחמיים, אני בטוחה שהיא מנסה להבין מה קורה אצלי
בפנים, הייתי מסבירה לה אבל אני יודעת שהיא לא תבין. שחתכתי את
הוורידים בכלל לא חשבתי על האפשרות שאני אולי יישאר בחיים
ויצטרך להתמודד עם העולם.
תכלת.

יום שישי 23/11/2001 :
אתה יודע, אני מוצאת את עצמי יושבת ומחכה שמיכאל יכנס בדלת של
החדר, יבוא לראות מה שלומי.. אני יודעת אני מגעילה, קודם פוגעת
בו ואחר כך מתעניינת בו, הוא בטח לא יסתכל לכיוון שלי יותר,
אני את ההזדמנות שלי הפסדתי.
אבל אתה יודע מי כן באו לבקר אותי? כל החברות הטובות שלי, נו
אתה יודע כל החברות שלי לפני ה"מקרה". נמאס לי מכל האשמות,
ומכל הנקמה. דיי אני רוצה לייצב את עצמי, אני רוצה להשתקם, אני
רוצה להמשיך בחיים שלי. נמאס לי מעצמי כמו שאני עכשיו, אני
חייבת שינוי. בא לדבר איתי הפסיכולוג של בית החולים, מסתבר
שעכשיו מחשיבים אותי למסוכנת. שתבין בשבוע האחרון ישב שומר ליד
המיטה שלי שאף אחד לא נמצא, והוא שמר שאני לא ינסה שוב
להתאבד... בית החולים דיי דרש שאני ידבר עם הפסיכולוג, והאמת
שרק בגלל אבא ואימא הסכמתי.
אני רוצה רק לציין שאבא ואימא נראים ממש רע.. טוב הם לא ישנו
כמעט שבוע, לפי מה שאני הבנתי הם ערכו לי מסיבת הפתעה בבית
הקפה שליד הבית, שהם באו הביתה הם מצאו אותי באמבטיה מלאה דם.
שהם התקשרו להגיד לאחד הדודים שלי שהם לא יגיעו וביקשו שיבוא
לבית חולים הם סיפרו לו שניסיתי להתאבד ואז השמועה עברה מפה
לאוזן ועכשיו כל מי שהיה במסיבת ההפתעה יודע שניסיתי להתאבד..
אז ככה שהם לא רק היו עייפים מתכנון ההפתעה (שדרך אגב מי שקיבל
את ההפתעה היה הם..) הם גם היו מותשים מהשבוע שעבר עליהם בבית
החולים. הבנתי גם שהרופאים דיי נאבקו על החיים שלי כי איבדתי
ממש הרבה דם ולא הייתי הרבה בהכרה בגלל כל התרופות שהם נתנו
לי.
בקיצור הפסיכולוג ואני דיברנו ארוכות והבנתי שהן לא אשמות
והחברות שלהן דיי חסרה לי. אז דיברתי איתן והשלמתי איתן, זה
שהן באו אחרי כל כך הרבה זמן מראה שכן איכפת להן ממני, ושהן
אוהבות אותי. אבל אני לא יכולה להגיד את אותו דבר על טלי, היא
לא באה לבקר אותי, לראות מה שלומי אם אני חיה בכלל. כמו שאמרתי
הילדה הזו צבועה.. למרות שידעתי את זה קודם פשוט עכשיו אני
רואה למי באמת איכפת ממני. וזה גם מה שמראה שלמיכאל לא איכפת
יותר ממני פגעתי בו והוא עבר הלאה..
אני עכשיו לבד בחדר, קצת שקט. כולם הלכו, אבא ואימא הלכו
להחליף בגדים ולהביא דברים מהבית, והחברות שלי הלכו ממזמן,
החולה שנמצאת איתי בחדר הלכה לבדיקות. והשומר לא שומר עלי מאז
שהפסיכולוג ראה שינוי אז נשארתי לבד לחשוב, ואתה יודע במבט
לאחור הנקמה שלי גם עזרה לי..
עליתי בלימודים, התחלתי להשתפר. המצב רוח שלי השתפר ועשיתי
משהו עם עצמי מה שלא עשיתי בתקופה האחרונה, יצאתי מהבגדים
השחורים אפשר להגיד שחוץ מהמצב רוח והדיכאון המצב שלי ממש
השתפר.. אבל.. כמובן שתמיד בחיים יש אבל, הפסדתי את מיכאל אני
חושבת שאני דיי דלוקה עליו, אומנם קשה לי להודות שאני דלוקה
עליו ובכלל שאני מתעניינת בבן כל שהוא, פעם בנים היו האויב
מספר אחד שלי ועכשיו? עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.
אבל מה אני יעשה אלוהים שפט אותי למזל רע בחיים מה שתקף אותי
כבר לפני שנה ומשהו.. ולא יעזוב אותי לעולם.
שנייה מישהו דופק בדלת, נגמר השקט..  זה מיכאל!!!
נדבר תאחל לי בהצלחה תכלת.
     
חזרתי...
הוא כזה מתוק!!! השעה כבר 10 בלילה הוא היה פה 4 שעות עד
שההורים שלי חזרו, אירח לי חברה ובזמן הזה היה לנו הרבה על מה
לדבר.....
טוב בוא אני יספר לך לפי סדר האירועים:
הוא נכנס בדלת, שקלטתי שזה הוא נהייתי אדומה (מה אני יעשה
הרגל..) הוא חייך החזיק ביד פרחים כל כך יפים (נראה לי שאני לא
יזרוק אותם אף פעם..) והתקרב למיטה שלי. הוא התכופף לתת לי
נשיקה, ואני נרתעתי שוב, אני עדין לא רגילה וזה מפחיד אותי
שבנים מתקרבים אלי, גם מיכאל.. הוא נבהל והתרחק, החיוך שלו הפך
למבט מבוהל. לדעתי הוא חשב שאני הולכת להשפיל אותו שוב.. אבל
אני.. המשכתי לחייך והצעתי לו לשבת בכיסא שעמד ליד המיטה שלי,
הוא נראה מבולבל כזה ולא יכולתי להתאפק, התחלתי לצחוק, אני לא
יודעת בדיוק למה.. כנראה גם בשביל להפיג קצת מתח, בהתחלה הוא
רק הסתכל עלי, לא מבין מה עובר עלי. אבל אז הוא גם התחיל לצחוק
וככה אנחנו יושבים איזה 5 דק' צוחקים.. מפיגים את המתח.
בקיצור הוא כזה ישב ואמר לי שהוא מאוד נבהל שהוא שמע שאני בבית
חולים (נכון מתוק?!) חייכתי אליו.. למעשה חייכתי הרבה במשך כל
הערב (אני חושבת שהשרירים בלחיים שלי נתפסו, גם עכשיו אני כל
הזמן מחייכת) אמרתי לו שאני חייבת לו סליחה, שאמרתי את זה הוא
נעמד ואמר "תראי תכלת, אני לא באתי לכאן בשביל משהו כזה, רק
באתי לראות שהכל בסדר.." והוא התחיל להתקדם לכיוון הדלת, קראתי
לו ואמרתי בתוקפנות "תסתובב ותשב..!" הסתכלתי עליו היה לו מבט
רציני, והעיניים שלו זהרו. הוא כנראה חשב שהשתגעתי לגמרי.
חייכתי ואמרתי "אני מנסה פה להסביר לך משהו אז אולי תשב
ותשתוק?? אחר כך אתה יכול ללכת.." הוא שיחרר חיוך עלוב ולא
מבין, והתיישב.
סיפרתי לו בערך הכל. לקח לי זמן להתחיל לדבר.. לא יודעת, היה
לי קשה. ידעתי שאם אני מספרת לו אני יצטרך להיזכר שוב בהכל
מההתחלה, דבר שלא רציתי לעשות, אבל בשביל להסביר לו אני
חייבת.. אני חייבת לו לפחות את זה. וכנראה בזמן שסיפרתי לו על
עומר, התחילו לרדת לי דמעות. אז הוא התקרב וישב על המיטה שלי
והחזיק לי את היד. סיפרתי לו על אותו לילה אחרי המסיבה, סיפרתי
לו שרק חיפשתי נקמה, אמרתי לו שבאותו ערב שהוא בא לנשק אותי
והתרחקתי זה בגלל שפתאום נזכרתי בעומר, ושלא התכוונתי ככה
לפגוע בו. אהה סיפרתי לו גם על הפגישה עם עמית הדפוק, על הסרט
וכל זה. ואני חייבת לציין בזמן שסיפרתי לו הוא צחק.. ויש לו
צחוק מדהים.. אני מתה עליו שהוא צוחק (אבל תעזוב את העובדה
שאני מתה עליו גם שהוא לא צוחק..) הוא הסתכל עלי כזה בתוך
העיניים, ואני נמסתי מבפנים, כבר ציינתי שהוא כל כך חמוד?!
(חמוד, מתוק, מדהים, רגיש..).
אחר כך סיפרתי לו על המשך הפגישה ועל הריב שהיה לנו, וכל מה
שהוא אמר. מיכאל ממש התעצבן והתחיל להגיד שזה לא נכון ואף אחד
בשכבה לא חושב ככה, כולם יודעים שמה שעברתי היה "שבע מדורי
גיהנום" (ביטוי שלו..) ושברור ששום חלק מהעניין היה באשמתי.
אתה לא יודע כמה טוב היה לי לשמוע אותו אומר את זה.
אתה בטח לא מבין למה לא סיפרתי לו על זה שבגללו הפסקתי את
הנקמה, ושאני חושבת שאני מאוהבת בו.. אבל לא היה לי את האומץ,
אני חושבת שהפלתי עליו מספיק ליום אחד. אבל אני גם חושבת שהוא
הבין את זה לבד, כי אחרי הכל אני מספרת לו דברים שלפסיכולוגית
שלי לא סיפרתי, שנינו הרגשנו שיש בנינו משהו מיוחד אבל אני לא
אמרתי כלום וגם הוא לא אמר..
שסיימתי לספר לו הוא נשם עמוק ואמר "תראי תכלת אני מבין אותך,
באמת, אבל את חייבת לשקם את החיים שלך, למעני... את ילדה
מדהימה ואני מאוד שמח שלא הצלחת להתאבד ותדעי שאני תמיד יהיה
פה בשבילך.." אהה והוא גם אמר שהוא ישמח להיות ידיד שלי ושאני
יכולה לסמוך עליו בהכל..
עכשיו שתבין למקרה ולא הבנת את התמונה הוא יושב לי על המיטה
ומחזיק לי את היד!! עכשיו אחרי שסיימתי לספר לו על הכל, והוא
אמר את דבריו, הוא הסתכל לי בתוך העיניים ושאל אם הוא יכול
לחבק אותי.. (אני מאמינה שכבר דיברנו על זה שהוא חמוד..??)
ושלא תחשוב שהוא איזה חננה שמבקש רשות לחיבוק, אני פשוט חושבת
שהוא הבין אותי ואת הקושי שלי עם מגע, והוא אמר את זה עם כל
הכוונות הנכונות. חייכתי והתקרבתי לכיוונו הרגשתי כל כך בעננים
להיות ככה, להרגיש את חום גופו, להיות קרובה אליו להריח את
הריח שלו שדרך אגב מצוין.. זו הייתה הפעם הראשונה מאז האונס
שנתתי למישהו לחבק אותי, בהתחלה זה היה קצת מוזר, אבל אחר כך
האמת שלא רציתי לעזוב.. אבל הרגע המר הגיע, כשהאחות נכנסה עם
האישה שבמיטה שלידי (עכשיו היא נזכרה להגיע.. דווקא עכשיו!)
הוא התרחק אחורה נעמד וחייך ראיתי שהוא נבוך, אפשר לחשוב מה
הוא כבר עשה.
אחר כך סתם ישבנו ודיברנו על כל מיני שטויות.. טוב כל העניין
שלמעלה לקח איזה שעה וחצי, וגמר לנו את רוב הנושאים. הוא סיפר
לי על ניר חבר שלו, נו אתה זוכר שאמרתי לך שהוא התקשר אלי?
אחרי הפגישה כאמור עם מיכאל..
הוא אמר לי שניר עכשיו לא משהו אוהב אותי, ששאלתי למה הוא אמר
ואני לא ישכח את זה "תראי, זה לא סוד שפגעת בי.. למרות שעכשיו
אני יודע שלא התכוונת, אבל את זה לא ידעתי בזמנו.. וניר ידע
שאת חשובה לי.." שהוא אמר "חשובה לי" הוא הוריד את הראש
"..מאוד חשובה לי" הוא הרים את הראש.. והסתכל לי בתוך העיניים
".. ועדין חשובה לי" ועכשיו היה תורי להוריד את הראש.. הוא ממש
מתוק אני ממש בטוחה עכשיו שאני מאוהבת בו..
אהה זאת שבמיטה לידי היא בת 26, והיא שם כי היא עברה ניתוח,
סתם התחלנו לדבר ואז ההורים שלי באו ונעמדו בדלת בכלל לא שמתי
לב שהם שם וכל הזמן צחקתי הם לא רגילים לראות אותי ככה.. אבא
שלי אמר בשביל שנשים לב שהם עומדים שם "אני מבין שלא היה לך
משעמם.." מיכאל קם ואמר "נעים מאוד אני מיכאל ידיד של תכלת.."
אימא שלי תקעה בי מבט מבין, היא כנראה הבינה שהוא מיכאל קורבן
מס' אחד ברשימה שהיא ראתה. פחדתי לרגע שהיא תגיד משהו ואז הוא
ירגיש לא נעים אבל היא לא אמרה כלום כאילו כן אמרה שלום וכאלה
אבל מעבר לזה כלום.. מיכאל שם לב פתאום שהשעה היא 10.00 ושהוא
אצלי כבר 4 שעות ולא הודיע להורים שלו כלום, הוא הסתכל עלי
ואמר שהוא ממש חייב ללכת... הוא נעמד והתקדם לדלת. אבא שלי
הציע או אפשר להגיד דרש, שהוא ייקח אותו ולמיכאל לא נשאר הרבה
ברירות אז הוא הסכים.
נשארתי עם אימא בחדר והאמת שציפיתי ממנה שהיא תתחיל לשאול
שאלות אבל היא ראתה שאני בעננים והיא לא רצתה כנראה לדחוק בי.
ואז כמובן חשבתי עליך ומהר כתבתי לך את כל הסיפור ואני ממש
עייפה עכשיו, עבר עלי יום מדהים..!! ובזכותך אני לא ישכח אותו
בחיים.
אהה דבר אחרון לפני שאני מסיימת זה שמיכאל הלך הוא לא נפרד
ממני בנשיקה ראיתי שאימא מתפלאת (תפסיק לדמיין אני מתכוונת
לנשיקה בלחי..) הוא כנראה פחד שאני שוב ידחה אותו, אני לא
יודעת.. מצד אחד אני לא מתכוונת שזה יקרה כאילו אני לא יכולה
לשלוט בזה המבט של עומר עדין תקוע לי בראש והידיים שנוגעות
באותו רגע זה כאילו שזה הידיים של עומר וזה מפחיד אותי ומעביר
בי צמרמורת. אני מפחדת שזה לא יעבור לי ואני תמיד יהיה כזו
מתוסבכת...
טוב אז עכשיו יומן שלי אני עייפה ומחר מצפה לי יום חדש, מחר
נראה לי שמשחררים אותי הביתה אני מקווה מאוד..
אתה יודע שלכתוב יומן זה לא כל כך נורא כמו שאנשים עושים את
זה, להפך זה דיי כייף ואתה עוזר לי תדע לך שלך יש הרבה השפעה
בחיים שלי אז עכשיו אני ילך לישון ונדבר כבר מחר
אוהבת מאוד תכלת.


יום שבת 24/11/01 :
אז עבר כבר יום בשביל שאני יעקל את כל מה שקרה.. האמת שאני דיי
לא מאמינה שזה קרה לי, לי- לתכלת לוי.. הילדה שבתקופה האחרונה
כלום לא הולך לה! השאלה זה אם המזל הרע עזב אותי לגמרי או שהוא
פשוט נותן לי להנות מכמה רגעים נחמדים...
מעניין אם הוא יבוא היום?!? השעה עכשיו 11.00 בבוקר למרות שאני
בדרך כלל רגילה לקום מאוחר, אבל בבית החולים יש הרבה רעש וקשה
לישון, כל הבוקר האחיות והרופאים עוברים בחדרים ומחליפים
משמרות אז צריך לעדכן את המשמרת החדשה.. אבל בכלל מעבר לזה
החולה ששוכבת במיטה האחרונה כל הזמן באים לבקר אותה ובגלל
שהמיטה שלי ראשונה אז צריך לעבור דרכי והם תמיד עושים רעש...
ובכלל במצבי מי יכול לישון?! אז אני ערה כבר מ-9.00. בעצם
שחושבים על זה, באה אלי שקד החברה הכי טובה שלי (טוב באותה
תקופה היינו ועכשיו אני מקווה שנמשיך..) והיא דיי העירה אותי..
דיברנו ממש המון, בהתחלה היה קצת מתח אבל לאט הוא התפוגג.
ראיתי שהיא משתדלת לא לדבר על האונס ועל אותו ערב.. אני יודעת
שהן מרגישות לא נוח עם כל המצב, טוב אבל כמו שאמרתי המתח נעלם
אחרי 10 דק' ואני הרגשתי שלמרות כל הזמן שעבר, הקשר הטוב שהיה
קיים בנינו עדין קיים. סיפרתי לה ה-כ-ל על מיכאל היא הייתה
מאוד שמחה בשבילי והיא אמרה שהיא תנסה לברר בשבילי דברים נו
אתה יודע.. נתונים מעניינים. שקד היא חברה טובה שלי כבר מכיתה
ה' היא הייתה ילדה חדשה אבל מיד התחברנו תמיד היו קוראים לנו
"צמד חמד" היינו עושות הרבה בלאגן...
אני עכשיו לבד אימא ואבא הלכו לברר במזכירות מתי משחררים אותי,
והפרחים היפים שלו, לא, בעצם המקסימים שלו, יושבים פה על
השולחן ואני לא יודעת... אני מפחדת ואני לא יודעת ממה. לפעמים
שאני חושבת עליו יש לי מין הרגשה רעה כאילו לא יודעת אני עושה
משהו לא טוב או משהו כזה ולא טוב לי עם זה.. לפעמים נדמה לי
שהמזל הרע לא עזב אותי וכל מה שקרה עם מיכאל זה רק התחלה של
משהו שיפגע בי..
אולי אני פשוט צריכה לספר לו איך אני מרגישה וזה יעבור או
שאולי אני לא צריכה להיכנס איתו לקשר? אולי זה פשוט לא בשבילי,
אחרי הכל בשביל מה הוא צריך אותי? אני סחורה פגומה, מכל
הבחינות.. אני לא יודעת כי אני לא יכולה שהוא יגע בי, כאילו
אני רוצה אבל לא יכולה. עומר הזה כזה תקוע לי בראש. וחוץ מזה
אני כזו מתוסבכת מה הוא צריך אותי? בטח כולם מדברים על זה
שניסיתי להתאבד, עכשיו כל הרחמים שלהם יהיו שוב עלי. והוא, איך
הוא יכול לעמוד לפני כולם ולהגן עלי, למה לו בכלל...
אוף, אתה יודע לפעמים למרות הכל, אני חושבת שאולי היה יותר טוב
שהייתי פשוט מתה, למה הרופאים היו חייבים להציל אותי, בכלל למה
אותו שוטר היה חייב להציל אותי? החיים שלי היו יותר פשוטים אם
הכל היה נגמר כי אני לא צריכה את זה.. (פשוט במובן של לא
קיים..) אין לי כוח לכל המחשבות האלה לכל הלבטים האלה לחוסר
הידיעה מה אני יעשה, ואיך החיים שלי יתקדמו.. התקופה היחידה
שהיה לי שקט, היה שהייתי באמבטיה..
אני מקווה שכבר ישחררו אותי אין לי כוח להיות פה אני רוצה את
המוזיקה שלי את החדר שלי ואת הפרטיות שלי...
אוף.. משעמם לי.. מעניין אותי מה קורה בראש של מיכאל כאילו מה
הוא חושב עלי ועל כל מה שקרה לאחרונה. אני מפחדת מהעובדה שאני
שוב פגיעה, ששוב בן הצליח לחדור ללב שלי אחרי שהוא היה חסום
בחומה תקופה כל כך ארוכה... אני מפחדת, ולפעמים אני כבר לא
יודעת ממה. אני מנסה להגיד לעצמי שהכל יהיה בסדר ושמיכאל לא
יפגע בי, בראש אני מבינה את זה אבל הלב כל כך חושש להיפגע שוב.
מה אני יגיד לך יומן שלי... אבא ואימא חזרו אין להם מבט כל כך
מאושר מעניין מה קרה אני ידבר אתך אחר כך..
אוהבת תכלת.


חזרתי...
אוף... הם אומנם ישחררו אותי היום, אבל רק בתנאי שאני יחזור
ללאה הפסיכולוגית.. למרות שידעתי שזה מה שיקרה עדין אני לא
רוצה, אני ממש לא אוהבת לדבר איתה. היא מעלה לי את כל
הזיכרונות הרעים מעומר ואותו לילה, ואני רק רוצה לשכוח. אז למה
הם לא נותנים לי לשכוח?? מה זה יעזור שאני ישב לדבר על זה שוב
ושוב? ובכלל מיכאל לא בא ואני רוצה לראות אותו, אני רוצה לספר
לו אני רוצה שהוא יהיה לידי אני רוצה שהוא ירגיע אותי ואני
רוצה ורוצה אבל כלום ממה שאני רוצה אני לא מקבלת...  אני בכלל
לא יודעת אם הוא צריך לבוא, אין לי מושג.. והשעה כבר 1.00 ואני
רוצה הביתה!!
אז כנראה שלא יהיה לי ברירה, ואני ימשיך עם הפגישות עם לאה.
אבל אל תדאג אני ימשיך לעדכן אותך במתרחש...
מה אתה אומר? מיכאל יבוא היום?? אוף כבר השתגעתי מהמחשבות מה
יהיה??
אוהבת תכלת.

יום שני 26/11/01 :
היי אתמול לא הספקתי לרשום לך כי שהגעתי הביתה הייתי כבר
מותשת, אבל אל חשש אני יעדכן אותך. אתמול הם שיחררו אותי כמובן
עם הבטחה שאני ימשיך ללכת ללאה, הם לא משהו השאירו לי הרבה
ברירות. ושלא תחשוב שהם סומכים על המילה שלי, ההורים שלי חתמו
על איזה מסמך. אתמול הלכתי ללאה ואתה יודע מה? היא אמרה שאני
לא חייבת לדבר יותר על עומר ועל כל מה שהיה, אני יכולה לדבר על
הכל.. ודווקא הפגישה הייתה כפיית..! טוב לא בוא לא נגזים אבל
היה חביב, לא כל כך נורא כמו שזכרתי את הפגישות איתה.
אתה בטח שואל מה עם מיכאל, טוב אז בערך גם אני.. אני לא יודעת
מה קורה איתו... ביום שבת הוא לא בא לבקר אותי, אבל אתמול הוא
התקשר ואמר שיש להם מתכונת בלשון והוא לומד, ובגלל זה הוא לא
דיבר איתי ולא יכל לבוא. הוא נתן לי את מס' הפלאפון שלו
והטלפון בבית, ואמר אם אני צריכה משהו, לדבר וכאלה, אני יכולה
להתקשר אליו, ורק שתדע שאני לא הולכת להתקשר כי שדיברנו הוא
נתן לי מן הרגשה שהוא מרחם עלי, ושהוא מדבר איתי רק מתוך
רחמים. נראה לי גם שהוא מפחד שאני יעשה לעצמי משהו, כאילו מין
עושה טובה, "שומר עלי" לא יודעת איך להסביר לך אבל זה היה
מוזר. הוא היה קר שדיברנו וניתק איתי אחרי 3 דק' אפשר להגיד
נפנף אותי.. זה היה ממש כאילו הוא התקשר רק בשביל לצאת מידי
חובה אוף!!! לא יודעת מה להגיד לך נמאס!!! אבל מה בעצם חשבתי
שהכל יסתדר? שהכל יהיה טוב? לי? איפה אני חייה באיזה עולם? לי
אף פעם לא יהיה טוב. אלוהים החליט את זה באותו יום, אותו יום
של המסיבה ואם לרגע חשבתי שהמזל הרע שלי עבר, טעיתי. אז זהו
אני הולכת לנתק איתו קשר לגמרי.
מה אני יגיד לך עשיתי מיום רביעי כאילו הוא כבר חתם על הסכם
נישואים בעצם במחשבה לאחור לא קרה שום דבר שיכל לרמוז לי שהוא
מעוניין בי במובן של חברות הוא סה"כ בא לבקר ילדה שניסתה
להתאבד.. (וחבל, חבל מאוד שלא הצליחה...)
אני לא יודעת מה אני יעשה עם מיכאל אבל דבר אחד אני כן יודעת
שלא הייתי צריכה להתאהב בו ושאני חייבת לרדת ממנו.. ומהר.
טוב אז מה אני יגיד לך יומני היקר?? החיים עצובים ונמאס לי אבל
מה אני יעשה זה המציאות וזה החיים ופה אני חייה..
ההורים שלי העלו נושא שחשבתי עליו הרבה, הבגרויות! מה באמת אני
יעשה עם בגריות? כי בעיקרון לא ממש למדתי בשנתיים האחרונות וגם
עכשיו אני מפספסת הרבה חומר ועוד מעט תקופת של הבגרויות ואני
מפספסת את זה ובטח גם לא יעלו אותי כיתה.. אני כל כך מסובכת
ואני לא יכולה כבר להתמודד אני רוצה למות. באיזה מבחן מעמיד
אותי אלוהים? מה הוא מנסה? מה?
נמאס לי ואני באמת שעדין לא מבינה למה דווקא אני? תכננתי לי את
העתיד, את החיים, הכל היה מתוכנן ועכשיו? כלום ממה שתכננתי לא
יהיה, אני לא רוצה להישאר כיתה.. לא רוצה להיות שונה גם שם,
מספיק יש לי את הבעיות שלי אני באמת שלא צריכה את זה.
ומיכאל הזה עוד יותר מסבך לי את החיים, אפשר לחשוב שבלעדיו הם
לא היו מספיק מסובכים.
אוהבת תכלת.

יום רביעי 28/11/01 :
היי... אז מה אכתוב לך לא אדע שיר סיפור או אגדה? סתם... אתה
תצטרך להסתפק בחיים שלי, זה מה שיש..
אתה יודע, סיפרתי ללאה עליך, אמרתי לה שאני רושמת יומן ושזה
עוזר לי להבין דברים על החיים, כי אחר כך שאני קוראת מה רשמתי
זה נותן לי פרספקטיבה שונה על החיים, היא שמחה. היא אומרת שזה
באמת עוזר! טוב את זה אני כבר ידעתי..
עם מיכאל הכל רע!! הוא התקשר אלי אתמול, הוא היה אחרי המתכונת
ואמר שהוא הולך לישון הוא קרוע.. האמת שלא יודעת.. הוא ממש קר,
כזה לא חביב כמו שהיה. אולי הוא רוצה לנקום בי? להחזיר לי? לא
יודעת הרבה סימני שאלה יש בחיים שלי אתה שם לב?
חכה שנייה יש לי פלאפון.. זה היה מיכאל הוא רוצה שאני ייפגש
איתו הוא מחכה לי עכשיו למטה הוא נשמע רציני טוב אז אני יורדת
ואני ידווח לך..

חזרתי...
טוב.. אז אני מספרת לך מההתחלה...
ירדתי למטה והוא ישב על הספסל הוא נראה, איך אני יגיד את זה..
הוא נראה מבולבל, עצוב, וחסר אונים. לא יודעת איך להסביר את
זה, אבל היה לי מין חשק לקפוץ עליו בנשיקות. ברגע שראיתי אותו
ככה, עברה לי מין חולשה כזו בלב.. הוא ממש החסיר פעימה! בעבר
ששמעתי את המשפט הזה "הלב שלי החסיר פעימה" זה נשמע לי ממש
קלישאה אבל זה היה ממש ככה.. ואני למען האמת לא הכרתי את
ההרגשה הזו עד עכשיו.. זה היה מוזר אבל נחמד מאוד. היה קצת קר
בחוץ אבל אצלי בלב הכל היה חם רק המחשבה שהוא התקשר חיממה
אותי.. אבל אל תדאג עשיתי הרבה מאמצים על מנת להרגיע את עצמי.
ובכלל אחרי שהתאפסתי נזכרתי שהכוונה שלי הייתה לסיים את הכל,
להגיד לו שאני לא בנויה לזה, להגיד לו שאני לא רוצה שישחק בי
כי עברתי מספיק בחיים.
שהוא ראה אותי הוא נעמד, ראיתי אותו כזה שברירי ונשבר לי הלב
הוא התקרב אלי וחיבק אותי הוא הוריד את הראש, עברה איזה דקה
שתיים ואני לא ממש הבנתי מה קורה כשהוא הרים את הראש ראיתי
שירדו לו דמעות.. לא הבנתי כלום, האמת שהוא ממש הפחיד אותי.
אבל מה שכן, הרגשתי טוב בזרועות שלו, לא חשבתי על עומר.. חשבתי
רק עליו, ועל כמה שכואב לי לראות אותו ככה.
הוא התיישב והסתכל עלי, אני עדין עמדתי, דיי הייתי בהלם אם אתה
מבין אותי... העיניים הירוקות המדהימות שלו בהקו מהדמעות, הוא
היה נראה כל כך כאוב כל כך שבור. הוא ניגב את הדמעות, הסתכלתי
עליו והאמת שפעם ראשונה מאז האונס, הרגשתי שיש בי את הכוח
לעזור לאחרים, לעזור למיכאל, לעזור למי שאני אוהבת. הבנתי
שהגלגל התהפך.. ואתה לא מתאר לעצמך כמה רציתי לעזור לו...
הוא לא דיבר, ואני לא דחקתי בו, ידעתי כמה זה קשה לפתוח את
הלב. ישבנו על ספסל מבודד באמצע שום מקום והראש שלי עבד שעות
נוספות... ניסיתי לחשוב מה יכול להביא אותו למצב כזה והאמת
שכמה שניסיתי לא הצלחתי. הוא הסתכל עלי והתחיל לספר לי.. הוא
אמר לי שלאבא שלו יש סרטן מתקדם, גילו את הסרטן בראות לפני
שלוש שנים, כנראה שהמחלה התחילה בגלל שהוא מעשן. ומאז הוא עובר
טיפולים שונים אבל בשבוע האחרון זה התחיל להתפשט והחמיר, הוא
מאושפז כבר שבוע בבית חולים הדסה עין כרם ועכשיו אין לרופאים
הרבה מה לעשות.. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות או להגיד.
הסתכלתי עליו והוא היה כל כך חסר אונים וכל כך רגיש ופגיע,
חיבקתי אותו, ניסיתי לנחם אותו, אבל ידעתי שזה לא עוזר כל כך..
הוא סיפר לי את כל הסיפור, זה נורא, ישבנו שם וכל מה שיכולתי
לעשות היה רק לתמוך בו, לנסות לעודד אותו והפעם אני הייתי זאת
שהחזיקה לו את היד.
הוא אמר לי שהוא רק חיכה לעבור את המתכונת, ועכשיו הוא לא יודע
מה לעשות, הוא לא מרוכז, ואין לו חשק לכלום. אמרתי לו לדבר עם
היועצת, אבל הוא לא רוצה. טוב גם אני לא בדיוק הייתי מאושרת
ללכת.
ישבנו על הספסל, ולרוב היה שקט. הוא הביט לשום מקום, לאפילה
ששררה סביבו. הוא היה נראה אבוד והדמעות ירדו לו על הלחיים,
הושטתי את היד ונגעתי לו בלחי, הרגשתי זרם נעים עובר לי בכל
הגוף, והרגשה חמימה הציפה את כולי. הוא הסתובב והסתכל לי בתוך
העיניים, הוא היה נראה כל כך חסר אונים. פתאום תקף אותי חשק
אדיר להתקרב אליו לנשק אותו, להראות לו שאני אוהבת אותו כל כך
ושכל כך קשה לי לראות ככה. התקרבתי אליו, הוא הסתכל עלי
והעיניים הירוקות שלו המיסו את כל מה שהיה לי בפנים. ציפיתי
שהוא יגיב ויתקרב גם אבל הוא לא זז הוא רק הסתכל עלי, זה לא
מנע ממני להמשיך, נגעתי עם השפתיים שלי בשפתיים שלו, ובכל גופי
עברה צמרמורת אבל הוא לא שיתף פעולה הוא פשוט לא זז והסתכל
עלי, התרחקתי אחורה והרגשתי כל כך חלשה ולא מוגנת. הסתכלתי
עליו במבט כל כך מבולבל ולא מבין, הוא הסתכל עלי אבל הוא לא
אמר כלום, הורדתי את הראש, לא הבנתי למה הוא דוחה אותי, הרגשתי
גוש עומד בגרון וידעתי שהדמעות לא רחוקות מלבוא.. הוא שלח את
היד שלו ונגע ברפרוף בלחי שלי, היד שלו הייתה חמה וצמרמורת
עברה לי בכל הגוף, הרמתי את הראש והוא המשיך להסתכל עלי,
שלבסוף אמר "את מרגישה שאת באמת רוצה את זה? כי אני לא רוצה
שתעשי את זה רק בגלל שאת מרחמת עלי" הסתכלתי עליו ואתה יודע מה
סוף סוף ראיתי איך זה מבחוץ, תמיד אני הייתי זאת ששואלת אם
אנשים מתקרבים אלי מרחמיים. הוא המשיך ואמר "אני לא רוצה לדחוק
בך, אני יודע כמה זה קשה לך.." חיפשתי להגיד את התשובה המושלמת
שתסביר לו כמה אני רוצה את זה וכמה שזה בא מהלב אבל לא מצאתי
את המילים פשוט החזקתי לו את היד ושוב התקרבתי אבל הפעם הוא לא
נשאר אדיש הוא גם התקרב והתנשקנו, זו הייתה הפעם הראשונה שהיה
לי מגע עם בנים מאז עומר, והרגשתי כל כך שלמה, כל כך שלווה, את
השלווה שכל כך חיפשתי...
אחר כך התחיל להיות ממש קר למרות שמבפנים היה לי חם, קפאתי..
אז הוא כמו בסרטים הוריד את הז'קט שלו והביא לי, לבשתי את
הז'קט והריח שלו היה כל כך נעים... ישבנו שם מחובקים והוא סיפר
לי איך אצלו בבית עכשיו, תראה ממש קשה לו, יש לו אחות בת 6
ואימא שלו מסיבה מובנת לא ממש מתפקדת והכל נופל עליו, ובכלל
הוא גם אמר לי שהוא לא יודע מה הוא יעשה בלי אבא שלו כי המחשבה
בלעדיו מפחידה אותו וכואבת לו. ואז יש גם את הלימודים ו.. מה
אני יגיד לך ממש קשה לו. כאילו הוא מנסה כמה שיותר לבלות עם
אבא שלו, אבל בגלל כל התרופות אבא שלו או שישן או סובל מאוד
מכאבים ולוקח כדור ואז נרדם, ובכלל לא יוצא לו לבלות איתו. אתה
יודע מה זה לרחם על אבא שלך כל כך שאתה כבר חושב שאולי עדיף
ש... אוף לי זה נשמע נורא רק להגיד את זה אז אני לא רוצה בכלל
לתאר לעצמי איך מיכאל מרגיש. מה אני יגיד לך יומן שלי, אני
הולכת לעזור לו כמה שאני יכולה, לו ולמשפחה שלו.  
אתה לא מתאר לעצמך כמה עצוב לי בשבילו, אחרי איזה שעה שישבנו
שם הלכנו לבית החולים, עמדתי לידו והרגשתי שהוא הולך להתמוטט,
פחדתי באמת ממש פחדתי, פחדתי לעזוב אותו. חיבקתי אותו כל כך
קרוב, אבל הוא היה ממש רחוק, ניסיתי לתת לו הרגשה טובה, אבל
הוא היה כל כך שבור וחלש. אימא שלו ואחותו הקטנה עמדו גם בחדר.
כל כך עצוב.. אבא שלו שכב שם מחובר למכונות, הוא אמור להיות
בהכרה אבל התרופות שנותנים לו מרדימות אותו, והם עומדים ומחכים
לרגע שיתעורר, ללוות אותו ברגעים האחרונים. אני לא מבינה את
אלוהים, למה הוא עושה את זה לאנשים? למה לתת כל כך הרבה לסבול?
אם הוא ידע שסיגריות יביאו לכאלה מחלות למה הוא נתן שימציאו
אותם? למה?
לקראת הערב אני ומיכאל לקחנו את אחותו הקטנה הביתה, הוא ממש
דרש שאני ילך הביתה, ממש לא היה לו נעים. אבל אני התעקשתי
להצטרף אליו ולעזור לו, שהגענו אליו הביתה אני ומיכאל ביחד
הכנו ארוחת ערב, האמת שרק אחותו אכלה, לו ולי לא היה ממש
תאבון. השכבנו את אחותו ועשיתי לו קצת סדר בבית, וזה למרות
שהוא התעקש שאני יעזוב הכל. הלכנו לחדר שלו והוא שכב על המיטה
הוא היה נראה כל כך תשוש, ישבתי לידו הוא הניח את הראש שלו על
הרגלים שלי, התחלתי לשחק לו בשיער, ואחרי כמה דקות הוא נירדם.
נישקתי אותו על הלחי וכיסיתי אותו. אתה תצחק עלי, אבל אחרי
שהוא נרדם ישבתי לידו ופשוט הסתכלתי עליו הוא היה עבורי באותו
רגע הבן אדם הכי חזק, הכי מיוחד והכי- אני לא יודעת אין אפילו
מילה לתאר את זה.
אחר כך קמתי ושטפתי את הכלים, ארגנתי את הבית והתקשרתי לאבא
שלי שיבוא לקחת אותי, נסעתי הביתה ועכשיו אני רושמת לך. אני לא
יודעת, אני מרגישה שאני רוצה להיות לידו כל הזמן, הוא כל כך
עצוב, ובכלל זה ממש עצוב, אני באמת מקווה שהכל יסתדר לו.. אתה
יודע מחר יש לי פגישה עם לאה אז אני יתייעץ איתה מה לעשות.
הנושא ממש מעיק עלי ואני מפחדת להתקשר שאני לא יעיר אותו.
השארתי לו פתק, שיתקשר אלי שהוא יקום. אני ילך עכשיו גם לישון
אבל ישאיר את הפלאפון שלי דלוק. אוף אלוהים לא יכול לעשות נס
ולתת לו לחיות?
טוב אני ידבר איתך כבר מחר אוהבת תכלת.

יום שישי 30/11/01 :
היי... אוף עכשיו ממש מוקדם בבוקר, אין לי כוח ללכת לבית ספר!
מיכאל בבית חולים ואני רוצה להיות שם ולעמוד לצידו. האמת שאני
לא הולכת כי אני חושבת שהוא צריך להיות עכשיו לבד עם המשפחה
שלו.
אתמול הלכתי עם ההורים שלי לבית חולים אחרי שסיפרתי לאימא שלי
היא נורא רצתה ללכת לבקר, אז הלכנו. שהגענו כולם עמדו בחוץ כי
אפשר היה להיכנס לחדר של אבא שלו רק בני משפחה, ושהגענו הם
בדיוק החליפו משמרת אז הם לא נותנים להיכנס לאף אחד. אימא של
מיכאל הייתה מוקפת בכל המשפחה שלה, אחות של מיכאל שיחקה עם
מיכאל במסדרון, מיכאל היה נראה עייף, אבל האמת כשהוא שיחק איתה
הוא נראה שליו, רגוע שכזה... אחר כך ישבנו כולם בחדר המתנה
וכולם דיברו על הכל חוץ מכל העניין של אבא שלו- והאמת שמצאתי
את זה דיי מגוחך כי אנחנו נמצאים בבית חולים ודיי בלתי אפשרי
לשכוח למה אנחנו פה וצריך להשלים עם המציאות כמה שהיא קשה.
אני ומיכאל קמנו והלכנו לקנות לכולם קפה... התיישבנו קצת
בקפיטריה לפני שקנינו ודיברנו, הוא אמר לי שאימא שלו על הפנים
היא לא מוכנה שיחליפו אותה לילות והיא מעמיסה על עצמה יותר
מידי ושהוא מפחד שבסוף היא תתמוטט... הצעתי את עצמי לעשות איתו
או במקומו משמרות, הוא חייך, אני חושבת שזה היה החיוך הראשון
מאז שהגעתי...
זהו האמת שזה בערך מה שהיה אתמול והיום אני רק מחכה שהוא יתקשר
אלי הפלאפון שלי כל הזמן דלוק אני מחכה כבר לשמוע ממנו, איזה
מצב קשה זה!!!
אני צריכה ללכת לבית ספר... כבר נהיה מאוחר...
אני כנראה אחרי צהריים ייסע למיכאל, אמרתי לאימא שלי שאחרי בית
ספר אני יבוא וביחד נכין להם משהו לאכול שישי- שבת ואז אני
ייסע להביא להם. אני אומרת לך.. האדם חיי כדי לסבול ומת כדי
לגרום סבל לאחרים.. ככה אלוהים ברא אותנו... זו בעצם המטרה
שלמענה הוא ברא אותנו.. באמת זו התיאוריה שפיתחתי לאחרונה.
מה אני יגיד לך החיים קשים!!!!
טוב יאלה אני זזה לבית ספר אין לי הרבה ברירות...
אוהבת מאוד תכלת!      

יום ראשון 8/12/01 :
היי, הרבה זמן לא דיברנו, וכל כך הרבה דברים קרו מאז. אבא של
מיכאל נפטר ביום חמישי בלילה ב-5/12/01.
מיכאל התקשר אלי בשעה 2.00 בלילה ושאל אם לא אכפת לי לבוא כי
הוא ממש צריך לדבר עם מישהו. אתה לא תאמין איזה הרגשה טובה זה
נתן לי בתוך כל העצב, לדעת שמיכאל בחר בי להיות האדם שהוא יכול
לסמוך עליו, האדם שיהיה שם בשבילו.
הגעתי אליו והוא חיכה לי למטה, האמת שאני לא הבנתי איך המשפחה
שלו נתנה לו לצאת ככה הוא היה עם גופיה ארוכה לבנה ומכנס
טרנינג, והיה קפוא בחוץ!! (כמובן אחרי שהוא סיפר לי הבנתי..)
הוא היה כל כך שבור, כל כך עצוב. אני חושבת שעוד לפני שהוא
סיפר לי הבנתי לבד. חיבקתי אותו חזק, הוא היה ממש קפוא. נכנסנו
לשבת בחדר מדרגות, פשוט ישבנו שם ושתקנו, אני לא מצאתי את
המילים והוא.. טוב הוא לא היה צריך להגיד כלום.
אחרי 10 דקות בערך עלינו אליו הביתה, בדרך שאלתי אותו מה שלום
אימא שלו? הוא אמר שאימא שלו שבורה, ושהיא קיבלה את זה מאוד
קשה, והתגובות שלה מלחיצות ומפחידות אותו ובגלל זה הוא היה
חייב להסתלק משם. שנכנסנו אימא שלו ישבה בסלון מחזיקה את עצמה
וזזה ממקום למקום היא בכתה ומלמלה הרבה דברים שלא ממש הבנתי.
אחותו הקטנה ישנה בשלווה בסלון, כאילו שהיא חיה בעולם אחר, ולא
יודעת מה קורה בעולם הזה.
אחרי כמה שניות הגיעה דודה של מיכאל, היא ניסתה להרגיע את
אחותה ולהגיד לה שתתאפס, היא דיברה אליה אבל היא לא שמעה היא
המשיכה למלמל ולבכות, זה היה מצב מאוד מפחיד. החזקתי את מיכאל
כי הוא התחיל לבכות, הוא איבד את אבא שלו, ולראות ככה את אימא
שלו היה לו יותר משאפשר לסבול. דודה שלו ניגשה אליו ואימצה
אותו אל ליבה, הם שניהם בכו ואני כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי
התחלתי לבכות גם, דודה שלו שאלה אותו איך כל זה התחיל, הוא אמר
לה שהיא ככה מאז שבית החולים התקשר, הוא ישן והוא שמע אותה
צועקת הוא רץ לסלון, היא ישבה על הספה בוכה ומלמלת כל מיני
דברים היא לא ענתה לו, הוא אמר שזה היה ממש כאילו היא לא שומעת
אותו. הוא התקשר לבית חולים והאחות אמרה לו שהיא ביקשה מאימא
שלו להגיע במהירות לבית החולים. הוא סיפר לה מה קרה לה ושאל מה
שלום אבא שלו, האחות אמרה לו שאסור לה לתת לו כאלה פרטים
בטלפון ושהיא מבקשת שהמשפחה תגיע לבית החולים. זה היה מספיק
בשבילו הוא הבין הכל.
הזמן התחיל לעבור ודודה של מיכאל הזמינה רופא, הרופא אמר שהיא
סובלת מהתמוטטות עצבים, הוא הזריק לה משהו שתוכל לישון קצת עד
ההלוויה. המשפחה מסביב דאגה לכל ההסדרים להלוויה, הלוויה נקבעה
לשעה 11.00 בבוקר.
השעה הייתה כבר 5 בבוקר וכל המשפחה של מיכאל התחילה להגיע
במהירות אליהם הביתה, מיכל אחותו של מיכאל התעוררה מכל הרעש
ורצה מיד למיכאל וחיבקה את הרגלים שלו, היא לא הבינה מה כולם
עושים אצלם. מיכאל ניסה להסתיר את הפנים שלו כי הדמעות פשוט
ירדו לבד, אבל היא ראתה והתחילה לבכות גם. מיכאל התכופף וחיבק
אותה, המראה הזה היה כל כך עצוב שכל הדודות מסביב התחילו שוב
להתייפח מבכי, אחד הדודים לקח את מיכל ואני ניגשתי למיכאל
וחבקתי אותו חזק, הוא הסביר לה שאבא שלה עבר לעולם יותר טוב,
ששם הוא כבר לא סובל מכאבים הוא אמר לה שאבא שלה ביקש ממנו
למסור לה שהוא אוהב אותה מאוד ושהוא תמיד יהיה בתוך הלב שלה.
מיכל שוב התחילה לבכות ורצה לחבק את מיכאל, מיכאל התכופף ואמר
לה שאין לה מה לדאוג שהוא איתה תמיד, מיכל לחשה לו באוזן "מה
זה אומר מה שהוא אמר? מתי ניסע לבית חולים לבקר את אבא?" ראיתי
שמיכאל היה כל כך אבוד ולא ידע מה לענות לה לכן התקרבתי אליהם
ואמרתי למיכל שתבוא איתי ואני יכין לה שוקו חם, היא נענתה
להצעה והלכנו למטבח.
בהלוויה מיכאל נאם, היה קר והתחיל לטפטף בחוף זה היה ממש נראה
כאילו השמיים בוכים גם על האובדן הכל כך גדול הזה. הוא נאם
נאום מאוד מרגש, כל כך נוגע ללב, כל כך אמיתי. יש קטע בנאום
שלו שמאוד ריגש אותי "אבא, אתה עכשיו בעולם שלכאב אין יותר
משמעות, אתה בעולם שבו הכל טוב, וזה בעצם הדבר היחידי שמחזק
אותי, לדעת שאתה כבר לא סובל יותר. אל תדאג חינכת אותי כל כך
טוב שעכשיו אני יודע שאני מסוגל לדאוג לאימא ולמיכל, אני אוהב
אותך כל כך.. אני לא מאמין שאתה כבר לא פה...".
היה לי קשה, למרות שלא ממש הכרתי אותו, הרגשתי שכן. מיכאל סיפר
לי כל כך הרבה סיפורים עליו והרגשתי שאני מכירה אותו, אני
זוכרת סיפור שמיכאל סיפר לי זה היה ממש לפני שהוא חלה ומיכאל
היה בן
13-14 ככה, ולמיכאל היה איזה פרויקט לעשות לבית ספר אז אבא
שלו לקח יום חופש מהעבודה ועשו אותה ביחד. והוא סיפר לי שבחיים
לא היה לו כל כך כייף לעשות עבודה כמו את זאת, רק בגלל שהם
בילו יום שלם ביחד. מה אני יגיד לך יומן שלי הסתכלתי על מיכאל
בהלוויה וידעתי כמה החיים היו אכזרים בשבילו. אבא שלו היה האדם
שהוא הכי העריץ בעולם. השתדלתי כמה שהוא היה צריך להיות לצידו
אבל ידעתי שהמשפחה שלו צריכה אותו יותר.
אהה ואימא שלו מרגיש יותר טוב, היא התעשתה, והבינה שעם כל
הקושי יש לה שני ילדים שצריכים עכשיו אימא חזקה שתעמוד לצידם.
זה היה מדהים לראות אותם הם היו משפחה כל כך חזקה וכל כך
מלוכדת פשוט מדהים! מה אני יגיד לאף אחד לא מגיע את זה אבל
במיוחד לא להם...
טוב אני עכשיו הולכת לישון אני ממש קרועה אני ידבר איתך מחר..
אני מקווה שיהיה טוב...
אוהבת תכלת.

יום רביעי 11/12/01 :
היי לך... כבר שלושה ימים לא דיברנו... התגעגעתי.... אמממ מה
יש לי לספר לך היום?? עם מיכאל קצת יותר טוב הם מתחילים לעכל
את המכה הנוראית הזו שנפלה עליהם, הם יושבים שבעה בבית שלהם.
אני נמצאת שם כל יום אבל לא נשארת הרבה כי האמת כל המשפחה שלו
סובבת אותם ואני לא רוצה להפריע... כאילו זה לא שמיכאל אומר לי
שאני מפריעה פשוט כולם רוצים לדבר איתו ובאים מרחוק כדי לבלות
בחברתם אז אני לא רוצה שיוצר מצב שהוא יצטרך להרגיש לא נעים...
שאין הרבה אנשים אנחנו יושבים בחדר שלו ומדברים, הוא משתף אותי
בהכל וזו הרגשה טובה. אנחנו מדברים המון, על הכל. אני לא
מסתירה ממנו כלום ואני דיי בטוחה שגם הוא לא מסתיר ממני כלום.
אתמול יצאנו אני, מיכאל ואחותו הקטנה מיכל, והלכנו לטייל,
הלכנו לאיזה גן משחקים ליד הבית שלהם. מיכל כמובן רצה לשחק בכל
המתקנים ואני ומיכאל ישבנו על הספסל. אתה יודע שאני חושבת על
זה במבט לאחור אני ומיכאל מכירים תקופה קצרה אבל אני מרגישה
שעבר עלינו כבר חיים שלמים עברנו כל כך ביחד! ואם שרדו את זה
אז נשרוד את הכל!  
ובכלל אני רוצה להגיד לך שבעזרת לאה וגם בעזרת מיכאל אני חושבת
הרבה פחות על כל האונס, אני מרגישה שהיחסים שלי עם אימא שלי
מאוד מסתדרים ואנחנו מדברות שוב אני משתפת אותה בכל המחשבות
שלי, אני יותר נפתחת לאנשים. זה מוזר אבל באיזה שהוא מובן אני
עוזרת למיכאל והוא עוזר לי כי השיחות איתו משכיחות את העבר
וגורמות לי לחשוב על העתיד. מה אני יגיד לך יומן שלי אין לי
הרבה ברירות אלא להמשיך הלאה... למרות כל הרצונות שלי
והניסיונות שלי בעבר, אני חושבת שאני צריכה להמשיך הלאה ולעשות
שינוים בחיים שלי.
אני בחיים לא ישכח את כל התקופה עם עומר אבל אני לומדת לקבל את
זה.
אני רוצה לפתוח דף חדש!!! דף נקי!!!
עכשיו אני צריכה גם להתחיל ללמוד שוב.. כבר עברתי לגמרי את כל
הבגרויות אבל אני יעשה מועדי חורף ולכן אני צריכה כבר להתחיל
ללמוד, עכשיו מנסים לסדר לי כל מיני מורים פרטים שיעזרו לי
ונראה כבר איך נסתדר... טוב עזוב אני לא רוצה לחשוב על זה
עכשיו... מה אני יגיד לך יומן שלי לפני עוד מעט חודש ניסיתי
להתאבד... איך התקופה השתנתה אני חושבת על עצמי לפני חודש
ורואה כמה הכל שונה עכשיו רק חודש אחרי אולי זה מנסה להגיד לי
לא לאבד תקווה אם הייתי מצליחה להתאבד לא הייתי פה כדי לתמוך
במיכאל ובכלל כדי להכיר אותו. ובכלל אם הייתי מצליחה לא הייתי
זוכה לשפר את החיים שלי כי אני חושבת שהם קצת השתפרו לא??
בכל מקרה יומני היקר אני זזתי אוהבת מאוד תכלת.    

יום חמישי 27/12/2001 :
היי, אני יודעת שהרבה זמן לא דיברנו, בערך שבועיים הייתי
אומרת... אני באמת מקווה שהתגעגעת אלי.. לטובתך...
טוב תכלס אין הרבה חדש אני ומיכאל כמובן עדין ביחד, כמו שאתה
יודע אני ממש אוהבת אותו, והקשר בנינו מאוד העמיק ואנחנו מאוד
קשורים אחד לשני. לפעמים הוא בא איתי לשיחות עם לאה הוא מספר
לה על אבא שלו ועל המצב בבית. בעיקרון המצב אצלו בבית קצת יותר
טוב, אימא שלו חזרה לעבוד והם מנסים לחזור לשגרה, אבל כמובן
לשגרה עם הרבה זיכרונות, ועדין עם הרבה כאב.
אני עכשיו בתקופה של השלמת בגרויות בגלל זה לא יצא לי לדבר
איתך, מיכאל ואיזה עשרים מורים פרטים עוזרים לי.. טוב הגזמתי,
לא 20 אבל כמעט לכל מקצוע יש לי מורה פרטי. אני חושבת שאני
יצליח, בעצם תן לי לחזור בי, אני יודעת שאני יצליח...
יש לי את כל התמיכה שבעולם.. יש לי תמיכה מההורים שלי, שדרך
אגב הקשר בנינו הפך להיות מאוד יציב, כמו שאמרתי לך כבר אני
ואימא שלי חזרנו להיות חברות טובות שמדברות על הכל! ומיכאל
שבלעדיו אני לא יודעת איפה הייתי היום, ולאה, כן לאה. אני
יודעת שזה מוזר, למרות כל ההסתייגות שהייתה לי ממנה היא הפכה
להיות חלק מאותה קבוצה שאני מעריכה ומכבדת, אותה קבוצה שבעצם
עזרה ועדין עוזרת לי להשתקם.
לאחרונה אני יוצאת יותר עם חברות שלי.. אנחנו הולכות לקנות
בגדים ומדברות הרבה, אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליהן בהכל.
ואני ומיכאל מדברים הרבה, אני חושבת שזה משהו שמאוד מחזק את
הקשר בנינו אנחנו מדברים על הכל!
מה עוד אני יספר לך יומן שלי...
אני חושבת שהאור שבקצה המנהרה זה כבר לא הרכבת שבאה לדרוס אותי
יותר.....
אוהבת שלך לנצח תכלת....