פעם, מזמן, כשבגבינה קוטג' עוד היה את כל האחוזים , חי לו
בעיירה אחת תלמיד ישיבה אחד. והתלמיד הזה היה מאוד נמוך, שלא
לומר, גמד. ובעצם למה לא? גמד. כל כך נמוך היה שצירל ומירל
הכובסות הננסיות היו מסתכלות עליו מלמעלה ואומרות: "גמד!".
ובאמת כל העיירה כולה קראה לו הגמד. וחי הגמד את חייו באפלה
ובעצב גדול.

הלך הגמד אצל הרבי שלו ואמר לו: "מורי ורבי! הבריות מלגלגות
עלי שאני גמד". אמר לו הרב: "ובכן בני... אתה באמת גמד". שאל
התלמיד: "אבל רבי, למה הם צריכים להזכיר לי את זה כל הזמן?
ולמה בהתנשאות? למה אני לא יכול להגיע עם המעלית לקומה 20
במגדל שלום בלי לבקש טובות מזרים. אני לא אוהב לדבר עם זרים.
זה גם מסוכן".

אמר לו הרב: "יהודי לעולם לא מאבד תקווה, חכה בני, אולי תגדל.
בוא, שב בחדר ההמתנה. קח לך איזה ניוזוויק תקרא בינתיים. אם
יהיה שינוי בגובה - תכנס". חיכה התלמיד יום, חיכה יומיים, אך
נותר נמוך כשהיה. וגם בניוזוויק לא היה שום דבר מעניין.

נכנס התלמיד אצל הרב ובכה מרות.

אמר לו הרב: "אל תבכה בני, זהו רצון האלוהים. שכן ברא אותנו
בצלמו ובדמותו, והאנשים שקוראין אחריך "גמד גמד" רק מזכירים לך
את רצון האלוהים. שכך ברא אותך, בצלמו ברא אותך".

שמח התלמיד שמחה גדולה, התרוצץ לו וקיפץ בחדרו של הרב וצעק
"אלוהים גמד אלוהים גמד" ולא יכול היה להפסיק, עד שהיה צורך
שמזכירתו של הרב, חסיה, תרגיע אותו בסנוקרת.

שמע הרב ואמר בכעס: "מי פה אמר אלוהים גמד?". נכנסו האברכים,
צעקו "שאבס שאבס" וקרעו את הגמד לגזרים.

ומה אנחנו למדים מהסיפור? שאין קוראים לאלוהים גמד, בשום פנים
ואופן! זה אסור באיסור חמור. ובודאי שלא מגובה דשא.