מול חופי נצח,
מול ימי קרח,
מול אגמים קפואים,
מול רגעים קסומים,
עומד בצד ומסתכל,
עומד לבד ומתפלל, אל הרגע, השניה,
בו ליבי יצא מתוך בועה.
ובחצות הלילה, כשהכל כבר ישכח,
אראה אותי עומד שם,
עומד שם ונפחד,
רוח קרה עוברת, לוקחת עמה קולות,
זה השקט הוא אומר לי,
זה השקט הרחוק.
איש זקן הולך לו,
מתפתל מכאביו, בעינו דמעה חורקת,
הכל עבר לו מול חייו,
הכל נשכח בתוך תקופה כואבת,
הכל חוזר כמו סרט,
אורות של פעם נדלקים,
קולות של פעם נשמעים.
החלום שהיה עבר כל כך מהר,
עם זיעה קרה בראשי מתעורר,
מנסה להבין למה זה קורה לי,
חי בתוך חלום, נמצא בתוך סיוט.
שני ילדים רצים החוצה,
אמא נשארת בוכיה,
אותה מזמן כבר שכחו,
מזמן כבר לא חזרו,
מעליה תמונה בודדת,
של ילדות שנעלמה,
עכשיו את זיכרונה זורקת,
מקלה על הכאב.
אני נזכר באמצע החלום,
אני נזכר בחיוכך,
זוכר את המכתב שלי כתבת,
מילה אחר מילה,
איך אותו קראתי, יום וליל מדקה לדקה ללא הפסקה.
החלום עבר כל כך מהר,
עם זיעה קרה בראשי מתעורר,
מנסה להבין למה זה קורה לי,
חי בתוך חלום, נמצא בתוך סיוט. |