למדנו לשתוק
כך שילמו יותר טוב
וכשרצינו להילחם
הם אמרו לנו לא

יו יו כולם איתי, נלחמים בשביל הבית שלי. אני צריך את העזרה,
התמיכה, הליטוף באגו ומתחת לחגורה. אני צריך את הצדק שיהיה
לצידי וזה לא משנה אם זה לא ממש אמיתי. רגע לפני שמפילים פה
חומות, כדאי שנבין שכולנו חיות. אם אני אנצח, אתם שם תפסידו,
וזה לא בגללכם, זה פשוט כך קורה, כי זה העולם וזה לא באמת
משנה. מחר המלחמות של היום יהיו רק שורות בספר הסטוריה מקושקש.
אם אני משקר עכשיו זה בסדר, כי בסך הכל כולנו מנצלים את המילים
בשביל לספר את הסיפור שאנחנו רוצים.

כשבחרנו ללכת
לא ידענו לאן
היה לנו ילד
שנולד כבר מזמן

והילד הזה שלא הזמנו בכלל הפך אותנו לים של אהבה. אהבה לנצחון
ואהבה לשמיים. וכשאנחנו לא לבד, אז אפשר גם לומר שחבל שהוא לא
בא קודם, כי אז כבר היינו היום עם ניצחון ביד ושניים על העץ.
שום דבר לא באמת משנה את העתיד, חוץ מזה שאחרי הלילה בא יום,
וכשהשמש יורדת לא רואים איך מתים.

כשמתינו מוטלים לפנינו
רק הסירחון שלהם מעניין
אחרי שנקבור אותם כדי שלא נראה
רק אז נוכל לבכות עליהם

עצוב לי עליו, רסמי עצוב. אבל זה לא משנה את העובדה שהוא מסריח
לאללה. הוא מת, לא זה לא מפריע. אני חושב שבגלל זה המתים מרשים
לעצמם להסריח. הם כאילו אומרים, אני מה אכפת לי אני מת,
שיסבלו. יודעים מה? אני לא מוכן לסבול. הבא שמת לי בידיים, אני
מבטיח, חבל לו על הזמן. אנחנו, קל לנו להתמודד עם דברים
כשאנחנו ממציאים את האבל. יום הזכרון זה היום הכי קל בשנה. הוא
מגיע אנחנו נושמים לרווחה. מבינים בחיילים מתים, יודעים את
הטקס. העצב של כולם וכבר אמרו צרת רבים חצי נחמה. מישהו יותר
חכם מאיתנו רשם כבר את הלו"ז לבכי. הבעיה היא לא בימי זכרון,
הבעיה היא ביום יום.

עוטף את הבשר בבצק
בתנור אש גיהנום
זה מזכיר לי שיבוא יום
וגם אני אבקר שם בחום

סוגר קצוות, מה בעצם אני אומר? הוויה. אנחנו כולנו קל לנו בתור
מספרים. כל הזמן מדברים כאן על יחודיות והגשמה עצמית, אבל אם
היחודיות שלי לא כוללת עוד כמה יחודיים, וההגשמה עצמית שלי לא
באה עם מחיאות כפיים מהקהל אז עדיף להיות טרזן. מלך של קופים.
קשה לנו לדבר דוגרי, וזה מוזר, האנשים מהמקומות האחרים לא
יאמינו. מה? הישראלי המכוער, זה שתמיד משווה, הוא בעצם בחור
ביישן כזה? כן, וזה מפתיע, אפילו אותי, בעצם אותי לא ממש. כי
אני כזה, אני מודע לזה. ומי לא מצטרף לצעדה? מלחמה של אחד
חייבת להפוך למלחמה של כל השכונה, כי כולנו ערבים זה לזה. שלי
שלך ושלך שלי, וכולנו עניים ולאף אחד אין שום דבר. החיים האלה
הם הדבר היחיד שהולך רגיל, המחוגים הם היחידים שלא מפריע להם
כלום. העובדים הכי חרוצים שיש. רק לנו קשה להסתגל לזה שהרכבת
ממשיכה כל הזמן בנסיעה שלה. ואנחנו אוהבים לכאוב כי כשכואב אז
אוהבים. מנחמים, נותנים יחס, מטפלים בפצעים. כולנו מבקשים
עזרה, ככה קל לנו.