הנה לו עוד יום רגיל משעמם. קמה מאוחר, מתחברת, בודקת אימייל
ומתנתקת רק בשביל להתחבר למשהו אחר: הטלוויזיה.
מעבירה ערוצים, פרסומות, כתבים.
חדשות, פיגוע המוני, פיגוע ירי, החמאס, החיזבאללה. הו כן,
ושכחתי את חללי אל אקצא. שכחתי מישהו? עוד מישהו רוצה להיות
נגד המדינה הזאתי?אולי במקום להרוג כל הזמן ולחרוש מזימות פשוט
תפתחו מין קבוצת תמיכה ותדברו על זה. תפתחו מין קבוצת גמילה
משלכם.
לא נמאס לכם?
זה די קשה להתרגל לזה. להיות בהלם כשאת רואה חדשות ומעבירה
ערוץ כי כבר אין משהו מעניין, כמו תמיד. זה נראה כמו משהו
מהסרטים, אי אפשר להאמין. מישהו חייב לביים את זה, זה בטוח.
אני יכולה לראות את המצלמות, הזרקורים, "הפצועים" וה"הרוגים"
שקמים לתחייה בשנייה שצועקים "קאט". הלוואי שזה היה ככה, אז זה
היה הרבה יותר קל.
ולחשוב שיש כאלה שכבר היו בכל כך הרבה הלוויות שהם כבר יודעים
בדיוק מה להגיד, מה לעשות עם עצמם. אני צריכה ללמוד מהם דבר
אחד או שניים. לעתיד. כי אי אפשר לדעת מה יקרה היום, מחר, שבוע
הבא.
בכלל, אם אימא כמו שלך את עלולה להידבק בהיסטריה.
מסתכלת על כולם באוטובוס בחשד. תראי אותו, הוא לא נראה לך
חשוד? אה אופס סליחה, הוא סתם מזרחי שדי נראה כמו כולם, כמו כל
אותם האנשים הרעים בסיפורים. הזאבים של כיפה אדומה, האימהות
חורגות של שלגיה ושל סינדרלה. אם האחים גרים היו חיים היום אני
מנחשת שהאגדות שלהם היו קצת משתנות.
צאי מהדיכאון, צאי מהביאוס. זה לא יעזור לך בכל אופן.
תמשיכי בחיים, קבלי כאב לב על כל בום ועל כל פגז, וזהו. תעבירי
ערוץ, תסתכלי קדימה.
החיים הם חתיכת טלוויזיה ואני התמכרתי. יותר מדי.