אני לא יכולה לגלות את שמי, מאיפה אני, או איך אני מכירה את
גיבורת הסיפור, אבל אני רוצה לספר לכם עליה- אלה.
גם כשהייתה קטנה, בגן חובה ראו עליה שהיא אחרת. היא תמיד אהבה
תינוקות. בכל פעם שנתקלה במצב לוויתור ה " אני " שלה למען
תינוק או ילד הקטן ממנה הייתה עושה זאת בשמחה. היא הייתה טהורה
ללא אנוכיות. כל הילדים אהבו אותה יש מבין הילדים שאהבוה כמו
את אמם הם העניקו לה אהבה ללא תנאים כמו שאלה העניקה להם.
המבוגרים הסתכלו עליה בהערצה ואמרו שהיא תמימה, שמכת החיים שלה
עוד לא קרתה.היו אחרים שאמרו שהיא והחיים יוצרים יחיד מזימה
נגד שאר האנושות. הייתה לה לאלה מן שמחה כזו מהחיים נדף ממנה
ריח מתיקות של שכרות מהחיים.
לאן שלכן הלכה עיניה הגדולות והחומות נראו ממרחקים רבים תמיד
פקוחות לרווחה מסתכלות הנה והנה למצוא דבר מה מעניין ומרתק
וכשהייתה ננעלת על משהו היה חיוכה חושף השיניים פורץ ללא
מבוכה. היא הייתה ילדה מיוחדת סיפרו שהייתה מחייכת אף מתוך
שינה. הכל צפו בה בקנאה בשלבי חיוכה והיו מרותקים להליכתה.
אני רוצה שתבינו,לא מדובר בילדת זומבי שמרוח לה על הפרוץ חיוך
והכל בחייה מושלם, היא הייתה ילדה כשאר הילדות בנות גילה. היא
הייתה ילדה שלגמה את החיים בשקיקה כמו ששותים יין משובח אך גם
לה היו זמנים שבהם הייתה עצובה ובכתה או שכעסה והשליכה חפצים,
הרי הייתה ילדה רגילה, אך מה שהיה מיוחד אך ורק לה היה שבכל
פעם שהייתה במצב רוח ירוד היה שורר פחד בחדר.היא הייתה מסתכלת
לך בעיניים והיית מרגיש אשם, הכל בגללך הכנסת חושך לעולמה
המואר, אפילו אם העניין אף לא היה קשור בך בשום אופן גם
בעקיפין, היית רוצה לחפור חור באדמה ולהסתתר שם עד שתהיה לה
שוב את אותה השמחה.. היית רוצה להסתיר פנייך אך הם המשיכו
להסתכל עלייה עד שהייתה נראה סימן ולא הכי קטן כמו הזזת הזרת
הקטנה או מצמוץ כדי להרגיעך שהיא בסדר. כשהיה קורה לה מן מצב
עגמומי שכזה הייתה יושבת על הספה הגדלה בחדר האירוח על קצה
הספה, לא נותנת משען ומוחה לגבה והייתה שוקעת בחלל. ראית שהיא
שוקעת ושוקעת לתוך חלל לבן, הידיים שלך החלו להושיטם אליה,
להקיצה, להצילה, אך לפני שנגעת בה או לומר לה מילה מעירה הייתה
קמה מנפילתה התמוהה בקלילות, נותנת לעיניה לשקוע במחשבותך
כאילו יודעת הכל על המתחולל בפנוך. היית נותן לה לחקור אותך
במבטיה וניחושותיה אבל כל מה שהיא ראתה היה המבט העצוב גם שלך
חזרה למבטה העצוב שלה. היא רצתה שתומר מילה אך לא ידעת מה.
מבטה היה ככלבלב מתחנן לתשובה ואז הייתה מרגישה נבוכה שהכל
באשמתה שגרמה לך עצב נורא ויוצאת מהחדר בהליכה זהירה, שלא תדע
שהיא רוצה לברוח, בתוכה מתחוללת סופה.
הגדולים והמבוגרים אמרו שביום מן הימים כשתתעניין בבנים היא
תכבוש אותם מבלי משים והיא לא תשבור את לבבם (גם אם זו כוונתה)
מבט אחד שלה לעברם היה משמח את קרחון ליבם שאותם לא בחרה
באותה תקופה (אולי מאוחר יותר כן) אך באותו זמן היה בלבה מקום
רק לאחד. אמרו תמיד שאין אדם שיהיה ראוי לה אבל היא רואיה
לכולם.
אמרו המבוגרים שקשרה קשר עם החיים נגד שאר האנשים. אז אמרו.
שיגידו.
באביב, הדבר הכי יפה שתוכלו לראות זה אותה, בשדה, שער פזור,
גולש עם הרוח. מבטה ההולך המופנה באיטויות אל שלך וחיוכה
המתפרץ. התמונה הזו מקוננת יום ולילה כאילו בהילוך איטי אך הכל
כמו שהיה במציאות, כה יפה ואמיתי. הילדה המיוחדת הזו, אלה, לא
פגעה מעולם באיש אך היו שפוגעים בה, במקרה אך תמיד סלחה ידעה
שזה לא אישי שלפעמים זה קורה. כל עוד הבעת התנצלות עמוקה גם
בלא אומר דבר, ידעה וסלחה.
הקטנה הזו החלה להתבגר במרוצת השנים והפכה לבעלת חן נדיר של
שכרון חושים מהחיים, תוכניותיה הולכים לפי התכנונים. היה נראה
שגם אסונות החיים עוברים להם והיא ראתה מכשולים כמחשלים
ומחזקים. הכל היו בטוחים שיש לה סיבה לכזו שמחה בחיים. היא
ידעה את העתיד לה ולכן אף פעם לא העמידה פנים עצבובות. אך כמו
שאמרתי מקודם, היא ילדה גרילה שדמעה מעיניה זלגה וכעס בליבה
געש אך בכל זאת הייתה שונה באופן שונה.
תמיד ראתה עצמה אמא מוקפת ילדים בכל מיני גילים ומינים ( בעצם
רק שני מינים כי זה כל מה שיש ). ניא לא חשבה באילו שמות תקרא
להם או כמה בנים יהיו לה ובנות או איך יראו ומה יעשו, מה
שהייתה חושבת , חולמת, נושמת הייתה האהבה שלה לילדיה. כמהה
ליום שבו תהיה בהריון וכל התהליך בעקבותו כל השנים שיהיו להם,
אלו מסורות יחלקו. תמיד ידעה שאהבתה לילדיה תהיה חזקה, משהו
אחר, מחובר. לעולם להם לא יהרע.

כשבגרה והפכה לאישה צעירה התעוררה זה לילה אביבי אחד בבהלה,
תחושה משונה. לא נרדמה כל הלילה ההוא במרדף אחר זכרונה לדבר
ההוא שלא כשורה. הוציאה ממגירת שולחנה יומן תאריכם ועברה של
החודשיים האחרונים פעמיים, שלוש ואף ארבעים! הייתה מיואשת
ניסתה לחשוב מה לא בסדר התהלכה בחדרה הלוך ושוב התיישבה וצץ
הדבר ההוא ומאז הכל וכלום קרה.
תעלומתה הייתה ששכחה זה כבר חודשים שאיננה אישה, כלומר, כמו
שאמרו בתנ"ך - חדל להיות לה כאורח נשים - הכאב הפוקד כל חודש
תמים באותם תאריכים. חיכתה אלה עד שעלתה השמש למרכז השמיים
והלכה לקנות ערכת בדיקה ואף שניים לבדוק האם חלומה התגשם ,
התגשם אך טרם עת ללא בעל או חבר שנפרד ממנה והלך למקום אחר.
תהיה היא לבדה בלי אב לילדה וגבר לעצמה, אך תינוק זה מה שתמיד
רצתה.
חששה נמוג כי התוצאות היא שליליות, אך לא מצאה הסבר לדבר שארע
לה והלכה לרופא שיבציע בדיקה מדויקת יותר שכן על אלו שבבית אי
אפשר להסתמך. התשובה הייתה זהה והיא כבר לא כמהה לעובדת צאצא
ברחמה.
הלכה לאמה עוד באותו יום, שפכה דמעות ומיררה בקולי קולות, ואמה
שגם לה לא הייתה תשובה חיבקה בין זרועותיה את בה הקטנה וניסתה
לנחמה, אך בלי מילים מאחר ולא ידעה מה לומר. לבסוף הציעה האם
שתלך לרופא אחר שיבדוק מה קרה ואלה בקשה שתצטרף אליה אמה פן
תשמע משהו שלא רצתה.
ואכן יום למחרת בארשת פנים כזובות הלכו שתי הנשים לרופאה
הנמצאת לא רחוק.
ואחרי הבדיקה ממתינות לרופאה בחדרה. אלה יושבת על קצה הכסא "
מסתכלת " על השולחן אשר לפניה ואמה הבוחנת בנעליה שלה מנסה
להכחיש רעיונות איומים הצצים.
נכנסה הרופאה בחלוקה הלבן וגליון דק, דק. התיישבה הסתכלה על
שתי הנשים ואמרה " אלה, את לא תוכלי לעולם להביא ילדים".

אלה התעוררה והסתכלה לרופאה בפנים, זו רצתה לעזור, לנחם שכן
הרגישה רע אך אלה פצחה בדיבור ראשונה וטבחה: " את קולטת מה
הרגע עשית? הרסת לי את החיים.את כל החלומות, הרגשות, התקוות
נופצו לי פתאום בגללך. את אומרת את המשפט הזה יום יום לאנשים
שונים ולו קולטת שגזלת להם את ערך החיים. בשנייה אחת הרסת
שנים. במשפט פשוט הרסת חיים."
וראית את בעיני אלה שנוצרים סדקים אדומים, העיניים כאילו
התייבשו. ישבה לה עוד רבע שעה על קצה הכסא בחלל . הסתכלה על
אמה שחשה אשמה אך פרצופה של אלה לא הביעו הפעם נחמה, זו יצאה
בריצה דרך חדר ההמתנה.

מאז אלה השתנתה, היא כבר לא אותה נערה צעירה, ילדה חביבה. כל
יום נוסף לעיניה סדק אדום חדש. עיניה יבשו ושפתיה דבקו ולא
אמרה עוד מילה. די היה במראה החיצוני לדעת שבחייה היה משהו רע.
בארוחות משפחיות לא צללה עוד לעיני משפחתה או חבריה. מעבירה
מאחד לשני קערה שנקרה בדרכה. סוודר אפור עבה ארוך, היא רצתה
לתעתע בחיים שיחשבו שהיא זקנה ותלך לעולמים טרם זמנה אך היא
חייה לה ארוכים. אלה שלנו השתנתה נלקחה לנו פתאום מתנת האלוהים
הקנה הזו ורק הזכר של היא הישנה הוא מה שנשאר גם לנו וגם לה.

אומרים שהחיים נתנו לה מכה חזו בהם ממזימתם והפעם גם אני
מסכימה.