יום אחד קמתי בבוקר וממש ממש ממש שיעמם לי.
אז הלכתי לי לתומי באזור מאוד יפה, וירוק, ופגשתי ארנב.
שאלתי את ארנב: "מה אתה עושה פה?"
והחוצפן הקטן ענה לי: "אין לי זמן, אני מאחר".
אז אני הבנתי את הרמז.
לא רוצה- מי אני שאתווכח איתו?
דווקא.
למרות שאני אצל דודה שלי, והיא לא מתה על ההתנהגות שלי.
אז ראיתי שהוא פונה למעין גבעה- אמרתי לעצמי: מה יש לי
להפסיד?
אז הלכתי אחריו לגבעה, והנוול הקטן נכנס לתוך מחילה כזאת
קטנה.
אמרתי- למה שאני לא אציק לו? היה לי משהו יותר טוב לעשות?
אז קפצתי אחריו.
ופתאום- ראיתי שזו חתיכת נפילה!
אז מה?
אז נפול, מה שיהיה יהיה, ואם נצא מזה- סבבה, אם לא- כולה יצור
אחד פחות.
הדרך דווקא היתה מאוד מאוד נחמדה, הכל נראה שונה כשכוח
הגרוויטציה פועל עליך בפול ווליום.
בסופו של דבר נחתתי, לא היה יותר גרוע מכיתה ג' בבית ספר, אבל
כיתה ג' היתה באמת גרועה.
חיפשתי שם את הארנב.
המניאק הקטן חשב שככה בורחים לי, ואז הוא נכנס לתוך מעין דלת
קטנה.
פה כבר היתה לי בעיה.
ניסיתי להידחק לדלת, אבל לא הצלחתי, אז התחלתי לחפש בחדר.
ראיתי שם שולחן, ועל השולחן היה בקבוק שהיה רשום עליו "דרינק
מי" אפשר לחשוב שאנחנו בריטים ארורים.
אמרתי- אם הגענו עד לכאן אז למה לא?
שתיתי, וקיוויתי שיש בזה הרבה אלכוהול.
לא היה שם משהו רציני, אבל הרגשתי ככה באוויר לפתע פתאום.
אז אמרתי, אני כבר אעוף לי מהחור המגעיל הזה.
עפתי לי מאיפה שהגעתי, ואחרי שיצאתי, אמרתי- נמשיך לעוף.
פתאום, מאמצע שום מקום נתקע בי בלון.
מה זה כעסתי עליו! איך הוא חותך אותי ככה? ועוד לי יש זכות
קדימה.
הסתכלתי עליו בשביל לתת לו סטירה, אבל המסכן נראה כאילו התעללו
בו מספיק.
הוא היה מעין דובון, חום כזה, חולצה אדומה, וכולו היה עקוץ!
לא שתיים שלוש, כאילו נכנס לתוך כוורת.
הוא שאל אותי:" סליחה, איפה הבית של כריסטופר רובין?"
אמרתי:"יאללה לך, יא דוב אדיוט".
המשכתי לי לעוף, עברתי מעל כל מיני מקומות, כל מיני נופים.
ליד המדבר הרגשתי שאני אוטוטו עושה נחיתת אונס, אז קפצתי
למטה.
לא נורא היה שם, אבל שוב שיעמם לי, אז התחלתי ללכת.
פתאום איזה ילד תופס לי בחולצה ואומר:"Draw me a sheep"
רציתי לבעוט בו,  אבל לא היה לי כוח, למה הייתי מה זה על הפנים
מבחינת עייפות, אז ציירתי לו קופסא ואמרתי:"הכבשה בפנים".
המשכתי ללכת, עברתי את המדבר, הגעתי למעין יער עבות כזה, ומה
זה התעייפתי.
ראיתי בית, אמרתי- נתפוס בו איזה נמנום קטן.
נכנסתי לבית, לחדר השינה- היו בו שלוש מיטות- גדולה, בינונית,
וקטנה.
ישנתי בקטנה, למה שתי האחרות נראו לי מה זה על הפנים.
ישנתי ככה טוב טוב, ואז שמעתי רעש של דלת נפתחת.
קפצתי מהר מהחלון, למה לא רציתי שיתפסו אותי על חם.
בדרך שמעתי אותם צועקים: "מישהו ישן במיטה שלי".
המשכתי ללכת, ונזכרתי שלא אכלתי כבר מהבוקר.
ראיתי בית עם אורות, עשן בארובה, וכל השטויות האלו.
חשבתי, נבדוק, אולי יש להם אוכל.
דפקתי בדלת, ושמעתי קולות לחישה.
"מי זה?"
"סתם תהיתי אם אפשר ללקט קצת מזון, אינעל דינק"
הדלת נפתחה וראיתי שבעה אנשים, כל אחד איזה מטר או אפילו פחות,
ביישנים למדי.
שאלתי: "מתי אוכלים?"
אמרו לי: "עוד מעט שלגייה תחזור מהיער, ותביא קצת פירות
לעוגה".
לא היה לי זמן לעוגת תפוחים, אז אמרתי יפה תודה, שלום, להתראות
ושבתי לדרכי.
עצרתי בצד השביל בשביל לאסוף קצת פירות, וראיתי שם אפונים מה
זה משונות.
לקחתי אותם ולקחתי גם קצת תותים.
פתאום מדבר אלי זאב, בגודל מלא.
"לאן מועדות פניך?"
"לסבתא שלי, מה נראה לך?"
"וואלה? איפה גרה סבתא?"
"אתה רואה את השביל שם? תשאל שם, רק חכה לי איזה עשר דקות, אני
רוצה לאסוף תותים".
הזאב פיזז לדרכו, ובתור זאב הוא לא נראה הכי אינטליגנטי.
המשכתי בדרכי, וגם אחרי אכילת התותים, לא שבעתי.
אז ראיתי קבוצת פטריות.
ניסיתי לקטוף אחת מהן, אבל מתוכה זינק עלי יצור כחול, לבוש
במכנס לבן, בעל זנב, ובגובה של מקסימום שלושה תפוחים.
"לא! אסור!" הוא אמר.
"מי שאל אותך?" עניתי.
"לא! אסור! אני אקרא לדרדסבא!" הוא אמר, והחל לצעוק ברחבי מעגל
הפטריות "דרדסבא! דרדסבא!".
אחרי כמה דקות הגיע עלי מישהו שנראה כמוהם, רק בעל מכנס אדום.
"לא תקטוף את ביתנו בבקשה, אנחנו מתחננים" הוא אמר.
"למה לא?" שאלתי בציניות.
"כי אז נשאר חסרי בית" ענה לי החצוף.
ויתרתי לו הפעם, אבל סבלתי מרעב.
חיפשתי ציווילזציה, אולי לנסות לקבץ נדבות.
המשכתי בדרכי, ומרחוק ראיתי איזה ציווילזציה.
רצתי לכיוונה, בתקווה שאולי זרים חביבים יזרקו לי מטבע או
שניים.
נכנסתי לעיר בלי בעיות, ועמדתי באמצע שוק, שכולם באים, קונים
ומוכרים.
לא היה לי הרבה מה להציע- רק את בגדיי- שאסור לוותר עליהם,
ואפונים מוזרות.
אז טענתי שהם אפוני קסם, בתקווה לקבל טיפה כסף.
"אפוני קסם, בואו לקנות" צעקתי בכל כוחי.
הגיע עלי איזה ילד, עם פרה, נראה די טיפש ושאל: "שלום, קוראים
לי ג'ק, איזה אפונים יש לך?"
עניתי לו:" זה אפונים קסומות, תנסה".
הוא אמר:" אני אתן לך את הפרה עבורן".
הסכמתי, מזמן לא אכלתי סטייק טוב.
אז יש לי פרה, ולילד יש אפונים.
אחרי שאכלתי לי איזה שלוש קילו פרה, החלטתי להמשיך לנוע, אין
למה להישאר בעיר.
יצאתי לי מהעיר, והלכתי בדרך די רחבה.
בדרך ראיתי איזה איש, נראה עני, יושב ומחכה.
שאלתי אותו: "מה קרה?"
הוא ענה לי: "שלום, תמורת עזרתך, אני מציע חצי מהאוצר שלי"
לא היה לי מה להפסיד..
"אז איתי, למערה..."
הלכתי אחריו למעין מערה כזאת גדולה, ובכניסה היתה אבן ענקית!
הוא ניסה לדחוף אותה, ולא הלך לו.
"צריך איזה מילת קסם..." הוא אמר.
"אברקדברה? הוקוס פוקוס?" הוא ניסה לנחש.
"אולי תנסה לדבר אל המערה, זה יכול לעזור" אמרתי לו.
"נו, בבקשה, מערה גדולה, תני לי להכנס..." הוא התחיל להתחנן.
אני כמובן לגלגתי עליו, אבל השתתפתי איתו במשחק.
"נו, בחיית סומסום, תיפתח"...
לפתע המערה נפתחה, וקפצו איזה 40 שודדים משם.
אני ברחתי מהר ככל שיכולתי, זה היה יותר מדי אפילו בשבילי.
המשכתי ללכת, מקווה שהכל יחזור לאותו יום שבו יצאתי מהבית, כי
ממש אין לי כוח.
אחרי מספר קטן של שעות הליכה ראיתי חזיר.
שאלתי אותו: "סלח לי, אולי אתה יודע איך חוזרים הביתה?"
הוא לא ענה.
חזרתי על השאלה.
הוא שוב לא הגיב.
התעצבנתי עליו ורציתי לתת לו מכות.
אז התחלתי לרדוף אחריו וחזרזיר התחיל לברוח.
הוא נכנס למין בית מקש כזה.
כאילו שזה יעצור אותי.
נשפתי ונשפתי ונשפתי, וכל הבית התפרק.
הוא ברח, אבל לא היה לי כוח להמשיך לרדוף אחריו.
אז התיישבתי ליד עץ, ולידי נחתה להקת אווזים.
לפתע שמעתי: "שלום, מאיפה הגעת?"
לא ידעתי מי מדבר.
"מי אתה?" שאלתי.
"כאן, למטה" ענה לי הקול.
ראיתי איזשהו איש מאוד מאוד מאוד קטן, שואל אותי:" מותר לי
להציע לך טרמפ הביתה?"
"על מה?" שאלתי בנימה צינית.
"על האווזים שלי" ענה לי הננס.
לא היה לי מה להפסיד.
עליתי על משהו כמו 4 אווזים, וגם הם בקושי סחבו אותי.
אחרי כמה שעות של תעופה האווז אמר: "עושים נחיתת אונס..."
אני קפצתי מהאווז מהר ככל שיכולתי, ונפלתי עד לנחיתה מאוד מאוד
מאוד רכה על כיסא, באמצע היכל.
לימיני היו כל מיני יצורים במעין תא- חרדון, וחזיר, וכל מיני
כאלה,לפני עמדו שורות שורות של חיילי קלפים ולשמאלי ישבו מעין
מלך ומלכה.
ראיתי עוגייה שהיה רשום עליה "תאכל אותי".
אחרי שהמלכה סיימה לצעוק במשפט :"קפדו את ראשו!" אכלתי לי את
העוגיה להנאתי.
לפתע גדלתי במהירות עצומה.
והקול של המלכה קצת עצבן אותי, אז דרכתי עליה כמו על חרק
מסכן.
והדבר הבא שבאפשרותי לזכור זה את הראש שלי מונח על כר, במקום
מאוד מאוד מאוד מוכר, שקוראים לו הבית.