נדמה לה שהיא שומעת אותו שוב מדבר אליה עכשיו, היא מנסה לפקוח
עיניים ולהסתכל שמאלה על השפתיים שלו ששוכבות לידה. יבשות, יש
בהן סדקים והן מאוד יבשות ויותר בהירות. חול לבן דק עף ברוח
חלשה, נוחת עליהן ונכנס גם אל פיו. והוא מנסה לדבר. מה אתה
אומר לי גילי, דבר יותר חזק. אורית אני עייף, אני נרדם. מסביב
כלום ונדמה שרק השמש הזאת והשקט, חוץ מהקול שלה שפתאום אומר
לו, תנסה לפקוח עין תסתכל עלי רגע. ושתי העיניים השחורות
הצמאות שלו נפתחות עד לחצי ונעצמות שוב. היא בשלה נאבקת. לא
להירדם. היא תספר לעצמה זכרונות מימים אחרים עד שיגיע הערב
והיא תוכל לקום מהשריפה הזאת כבר ולהעיר אותו.
באותו בוקר הכלבים בחצר נבחו כמו משוגעים ורצו בלי מנוחה.
השחור מביניהם רץ מהבית לגדר מהבית לגדר כאילו קורא להם לראות
משהו באוויר. השניים האחרים נבחו אל אורוות המשק, ושם הסוסים
צהלו מניפים רגליים מעבר לגדרות בועטים בעצבנות. היא זוכרת
שהיא קראה לו לבוא איתה לסיבוב במושב, להתרחק מהדירה הרועשת,
מהכלבים, והם חצו את הפרדס לעבר בית הוריה. סוף החורף היה, והם
הלכו בכוונה דרך הפרדס ולא דיברו על שום דבר מיוחד עד שהגיעו
לשם, וכשעמדו בפתח הבית דיברו ביניהם על הגדר שצריך לשפץ. אולי
לצבוע הם אמרו, אולי ירוק. המנורה שהשתלשלה מהתקרה פתאום החלה
להתנדנד והיא שמה לב. משהו מוזר היא הרגישה, היא לא ידעה מה,
רעד ברגליים, האדמה זזה מתחת לרגליים שלה, היא לא הצליחה להבין
את שיווי המשקל. לוקח כמה שניות להבין שפתאום האדמה רועדת מתחת
לרגליים שלך ואחר כך מבט אחד מאדם מבולבל אחר כדי להאמין. וזה
היה שם, בעיניים שלו. אחר כך הכל שקט.
במשך כל אותו יום דיברו בחדשות על רעש אדמה קל שפקד הבוקר את
הארץ והוא ישב שם מכונס. כשהחשיך הוא קם הרתיח מים, בשקט,
אורית אני רוצה לצאת, קחי כמה דברים מחר אנחנו יוצאים. אין זמן
אחר. נודיע לכולם היום.
מה שגורם לה להירדם ולהתעורר שוב לא ברור לה עכשיו, והיא גם לא
חושבת. במקום זה היא מנסה לאסוף בידה השמאלית חול חם, לכסות את
ראשו, את השיער השחור הארוך שלו עד המצח. ככה השמש לא תגיע
אליו. אחר כך היא עושה אותו דבר גם לעצמה. הקרירות הנעימה מתחת
לחול הזה מושכת אותה למטה. עד הערב היא חושבת. והוא כבר לא
מדבר, לא יודעת כמה זמן, אבל התזוזות שלו מעירות אותה לפעמים.
איך הגענו לכאן אלוהים. מאיזשהו מקום היא חושבת שאמא שלה כועסת
עליה. מה הביא אותי לכאן, אמא. סיפרתי לך אמא את זוכרת, עוד
הרבה לפני שהאדמה רעדה. כשישבנו בסלון בתחילת החורף והכנת משהו
עם קינמון. למה לבד שאלת אותי, למה את וגילי לבד בלעדינו ובלי
כל העולם. גילי קורא בספרים כבר כמה חודשים ומאמין, ככה הוא
מאמין אמא, הוא חולם על שנינו לבד מסתובבים באיזה מקום בעולם
ואף אחד לא יודע, אף אחד לא שומע אותנו ואנחנו לבד. ואמרת לו,
אורית אוהבת אנשים אוהבת חיים, בדרך שלך הנאיבית אמרת לו, אל
תיקח לה את זה. אבל הוא ראה אותי עודרת חלקת אדמה ומניחה בצק
על טאבון באיזו חלקה בגליל, בלי לדעת אם הסוסה במשק כבר
המליטה, בלי לראות אתכם מזדקנים בשנה אולי שנתיים, בלי לראות
את האחיינית שלי בוכה בגלל שיניים ראשונות. ככה הוא קרא, ככה
הוא חשב, רק אחרי ההקרבה יבוא האיחוד בינינו. המילים שלו
הגבוהות. הוא להוט אמא, הוא לוהט. בטח לא תביני אבל אני חושבת
שלא סיפרתי לך אף פעם למה הלכתי אחריו, כבר שמונה וחצי חודשים
אתם לא יודעים מה אתי לעזאזל.
יום אחרי יום ההולדת העשרים שלה, היא נסעה ברכבת לקנות לעצמה
מתנות שאין בפריפריה. הרכבת חרקה והיה יום די קיצי, בלילה
שלפני כן היא שכבה עם אייל והם שתו יין לבן די זול כדי לחגוג
והיא נהנתה, בפעם הזו היא גמרה, והיא נזכרה בזה ביציאה מחיפה.
ילדה עם תלתלים חומים ועור בהיר חייכה אליה חיוך קטן עם שיני
חלב, והיא חייכה אליה חזרה, כשאמא שלה לא ראתה עשתה לה פרצוף.
ואז במושב הריק שלידה הוא התיישב עם שיער קצת פרוע ומבריק, אבל
קודם היא ראתה עיניים שחורות מחייכות, והוא אמר לה בשקט:
כשילדים קטנים מחייכים אלי, אני תמיד מרגיש חייב לחייך אליהם
חזרה, שלא אאכזב אותם, שלא אגלה להם שדבר כזה בכלל אפשרי,
נכון? כאילו כל התום שלהם תלוי באותו רגע רק בי. והיא אמרה לו:
כן, וחשבה אם הוא ישב לידה כל הנסיעה. הוא אמר לה קוראים לי
גיל, היא אמרה אני אורית, לאן אתה נוסע? מסתובב. מסתובב?
למה? כנראה כדי לפגוש אותך הוא אמר לה, והיא חשבה קלישאה ורק
אמרה: יש לי חבר. כמה זמן אתם יחד, זו השאלה האחרונה שהספיק
לשאול אותה לפני שהרכבת עצרה אז בתל אביב, והיא אמרה לו שנה,
שנה שלמה. הוא שאל אותה: איך קוראים לו? היא אמרה אייל, קוראים
לו אייל. הוא ראה בעיניים שלה את ההתמסרות שלה לאיש שלה, החומר
שממנו האהבה שלה באה לעולם, והוא ידע ולא רצה לגעת, אבל זה כל
מה שהוא היה צריך כדי לא לוותר.
לקח לה חודש או קצת יותר לספר לאייל האהוב ההוא שזה קורה
לפעמים ואולי ככה צריך להיות, היתה להם שנה טובה ביחד וזה יותר
משאפשר לבקש, ויש אותו וקוראים לו גיל, קוראים לו גילי. ואחר
כך בעליית גג שכורה בתל אביב הוא פינה לה מקום מספרים שתפסו
כמעט את כל החלל. היא הקשיבה לו כשהוא קרא מול החלון הרחב
בצהרי יום כשאור לבן נופל עליו, לפעמים הוא נגע בה וברגעים
האלה היא נאחזה בחיים והתמלאה בהם כמו רקדנית מוטרפת על קרח,
רק כאן אני רוצה להיות עכשיו. בימים אחרים המילים שלו עברו ורק
הסתובבו סביבה לאט כמו איזו מערבולת רוחות ואבק קטנה ביום חול
טקססני, לא מצליחה לאסוף עוד פתק סתמי פה ונוצת תרנגולת שם. אז
היא חשבה לעצמה שזה בוודאי המחיר של לאהוב אדם חולם.
את יודעת אורית יש תיאוריה שאומרת שבין כל שני אנשים בעולם יש
מקסימום שש דרגות של קשר. בין כל שני אנשים אקראיים בעולם.
בינך ובין ז'אק טרבלייר מעמק הלואר בצרפת או קקומבו משבט הזולו
בדרום אפריקה. וגם בין שניהם. זו ביצה פה אורית. מרגע שאתה
מוציא את הראש מהרחם אתה נדבק ברקמה האנושית הזאת, כמו שהם
אוהבים לקרא לזה, ולא יוצא ממנה לעולם. אין באמת אינדיבידואל.
אז אני שואל אותך, איך יכולה ככה להיות אהבה? אהבה אמיתית היא
בלתי תלויה. בואי איתי אורית. נצא מכאן. נעשה את זה נתנתק סוף
סוף. ניסע לסיני. אני מבטיח לך אורית, את תראי את זה בעיניים
של הבדואית. היא יושבת שם במאהל הנשים באחת בצהריים עטופה
שכבות שכבות שסופגות את הזיעה שלה, גוזזת צמר, צובעת, מלפפת,
אורגת אורגת אורגת שטיחים מגיל שתים עשרה עד גיל שמונים. כרתו
לה את הדגדגן והיא מולידה ילדים. בעיניים השחורות שלה יש אש
נדודים אמיתית, מתוקה, כבושה, את תראי. כשהיא מעבדת את הצמר
היא חולמת לברוח, בהליכה איטית דרך הנחל, עם מכנסיים קצרים כמו
התיירות. לא לחזור. אם תשאלי אותה למה היא עדיין שם היא תסתכל
למעלה ותגיד לך בשקט 'מכתוב'. וכשתראי את העיניים שלה הן
ישכיחו ממך את כל הגעגועים, את תראי.
בבר קטן מתחת לדירה היא היתה מלצרית והוא עבד במטבח. מהאשנב
הקטן הוא ראה, כמה מבטים מוכי ג'וני ווקר ג'ין טקילה גראנד
מרנייה וויסקי בורבון אבסינט בקארדי בהו בגוף שלה בבגד השחור,
אף שריר בגוף הזה לא ידע עד כמה הוא גמיש. כמו חתולת פח זבל
אדישה היא זזה ביניהם, מבט- חיוך של שירלי טמפל, כולם אוהבים
אותי הכל בסדר אצלכם? מהאשנב הוא ראה ולא האמין שהטיגריסית הזו
ישנה איתו כבר חצי שנה במיטת יחיד ושם יש בה תום שיכול להספיק
לפעוטון שלם בשעת צהריים. אפילו עם קרחת עם חורים מרושלים היא
היתה כל כך יפה.
היא ישבה על הרצפה בערב ההוא כשהוא חזר לדירה, נשענה על המיטה
והעתיקה משהו בעט נובע שחור על זוג תחתונים צהובים שלה. הוא
שאל אותה מה היא עושה אבל היא היתה עסוקה מדי בשלה, ועוד לפני
שהספיקה לענות הוא ראה, מהספר 'שירי זן' שלו היא מעתיקה שיר
קצר בן חמש שורות. על התחתונים הצהובים שלה. באותה דקה הוא אהב
אותה כמו שלא אהב אדם מעולם ובשעות שבאו אחריה היא הזמינה אותו
והוא חדר אליה אחורה, כמו שהיא רצתה, בהפתעה. אל הצרות הלחה
שלה. והוא היה מהופנט מהרעמה שלה. השיער הזה החלק הדק הארוך
בצבע דבש שבכל לילה נכנס לו לפה והוא מכיר כבר את הטעם והריח
שלו והמרקם והצורה, ועכשיו הוא נוחת מצליף על הגב שלה כשהיא
מיטלטלת אחורה קדימה לפי הקצב שלו. ביד אחת בבת אחת הוא תפס
אותו, משך אחורה חזק. כן ככה כמו סוסה אצילית הוא אוהב אותה,
עם הרעמה הזאת שהוא מחזיק עכשיו כמו ריתמות, העיניים שלה
גדולות מבריקות אישונים רחבים, היא מתנשפת חושפת שיניים שורטת
משתחררת גלים גלים, ככה היה לו טוב. אף פעם לא היה לו טוב ככה.
ככה הוא התפרק וככה הוא נרדם מעט אחר כך.
ובאמצע הלילה הוא התעורר מהאור שדלק במקלחת והיה צריך להשתין.
שם היא ישבה על האסלה מחזיקה מספרי מתכת גדולות, היא כבר היתה
בקווצות האחרונות והרצפה התמלאה בצבע דבש. הוא נשאר לעמוד שם
כמה רגעים כי לא ידע מה לומר, ואז הלך והתיישב על המיטה. לקראת
אור הבוקר היא באה והתיישבה לידו. היא אמרה, זה בסדר, זה גודל
לי מהר. היא אמרה בסדר, ניסע, אבל קודם אני רוצה להיות חודש
חודשיים במושב עם אמא. וביום שבו רעדה האדמה הם יצאו.
כשהיא ערה היא לא יכולה להזיז אף שריר בפנים, עצמות הלחיים
הגבוהות שלה מאדימות שורפות צורבות כוויות מתפשטות עליהן, מבטה
מופנה ישר אל השמש והיא יכולה לנצח אותה. את המחנק, החול
בגרון, הגוף הכבד, את הערות. גם את הדימדומים בין לבין היא
תסבול, היא משקיעה את עצמה במחשבות זכרונות שברי רעיונות, איך
הגענו לכאן, משארם א שייח קילומטר דרומה ושישה קילומטרים לדרום
מזרח, כאן היה אמור להיות הבדואי שיקח את הצמח הטוב הזה
מאיתנו, חמש מאות גרם בשקית ירוקה, ויתן לנו את הכסף היחיד
שיאפשר לנו עוד חודש אחד לבד רחוק בלי הקינמון בלי אמא ובלי
הסוסים, ועם האש בעיניים שלך גילי שהביאה אותי לכאן. אבל אז
משום מקום הקול הצרוד שלו לוחש, אורית אני צמא. היא היתה רוצה
להזכיר לו את אותם מוצאי שבת, כשהם חזרו מהטיול בצפון לדירה
הקטנה במושב, עייפים ולחים, רעבים, אכלו סיר שלם של אורז שהיה
במקרר. את השעה ההיא קצת לאחר השקיעה שהם ישבו מניחים רגליים
למעלה על אדן החלון הגדול, מעשנים שתי סיגריות בחושך שהתחיל
לרדת, באוויר הקריר, לא קוראים לא אומרים דבר, ואחר כך נשכבו
ערומים במיטה בין סדינים בהירים ודקים. והשינה, השינה ההיא
שהיתה טובה להם כל כך.
ובאיחור של חודשיים (או של עשרים שנה),
נתקלו אוזניי בשיר אלוהי שנושבת בו אותה הרוח בה כתבתי את
'מכתוב', אני חושבת שיפה להם יחד. "כמו בלדה", נכתב על ידי נתן
יונתן ובוצע על ידי להקת האחים והאחיות.
אם זר קוצים כואב
זה מה שאת אוהבת,
אלך אל המדבר
ושם אלמד לכאוב.
ואם שירים אהבת,
רק שכתובים באבן -
בין הכפים אגור
ובסלעים אכתוב.
ואז כשנתכסה
עם החולות בחושך
וספר הדברים
בחושך יתכסה,
תגידי לי מילים
יפות מבכי ואושר;
הוא כנראה אהב
אותי, האיש הזה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.