|
אנשים שאני לעולם לא אכיר.
מנגינות שאני אף פעם לא אשמע.
ציורים שאני אף פעם לא אראה.
חיים שאני אף פעם לא אשפיע עליהם.
לב שכבר נשבר.
זמן שכבר עבר.
פצע שנסגר.
רגש שנגמר.
הנה אני שם,
עכשיו אני כבר פה.
אז הייתי ככה,
עכשיו מזמן כבר לא.
ידעתי מה לעשות
אבל לא עשיתי כלום ?
למה לא מצאתי את עצמי ?
לפני הקיר הלבן העצום.
אני בוהה לי בתמונות.
עכשיו אחרי שנים נסגר לגמרי הפצע,
מי יודע באיזה עוד תמונות אני נמצא ברקע.
הצלקת הזאת לא תיעלם לעולם,
לפחות עד שאני לא אכבוש אותו. |
|
|
דמיינו את בועז
רימר,
יושב בניחותא
בצימר.
מוקף בבחורות,
ומאשר לנו
יצירות.
וחישבו על
ההקרבה שלו
לנו,
שבמקום להתרכז
בהן מתרכז בנו.
ובכלל תגידו
תודה שהוא אישר
לכם יצירה,
כשיכל במקום זאת
להביא לבחורה.
צרצר, מביא
בקונטרה לזה שלא
היה מוכן לכתוב
שיר על בועז
רימר. אבל בכל
זאת מודה, שאת
בועז רימר קשה
לחרוז עם משהו
חוץ מצימר... |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.