חוזר הביתה, לדרום
אל המרחבים הצהובים האינסופיים
לארץ הזרה לי כל כך,
צפונית שכמותי

חוזר לדרום כמו מפליג אל ארץ רחוקה
כמו חוצה יבשות
פוער בינינו מימדים של זמן
של מנטליות, של געגוע

ואני בשתיקה מביטה אחריך
מסוחררת מסופת החול שיצרת בתוכי
מרגישה איך הגרגרים הזהובים
הגסים, חורצים בליבי
סימנים בלתי ניראים

ההרים הירוקים מתנשאים מאחורי
תומכים בי כשלושה אבות:
חרמון, מרון, יראון.
הנחלים מבעבעים למרגלותי
כפי שלעד יוסיפו

אני נשארת צפון
ואתה - דרום