לוקח לי הרבה זמן,
הרבה זמן לעכל תבניות חדשות בחיים שלי.
אני מוצאת עצמי חיה שנים על פי אותו בסיס נתונים,
נראית אותו דבר
מתנהלת אותו דבר,
מרגישה אותו דבר, זה הכי חמור,
הכל משתנה סביבי חוץ ממני,
רק לא אני.
זמן עובר לי ואני עדיין שם,
מתקיימת משיירי זכרונות או משאריות של אבק גדול
שהשאירו כל אותם האנטי-לוזרים שהקדימו אותי,
כל הילדים שגדלו איתי ונהיה מהם משהו
שלא כמותי.
לא גדלתי. נחתכתי.
לוקח לי זמן להבין שעונות השנה מתחלפות,
אני נותרת עלומה בקיץ, סגרירית, קפואה,
עטופה באינספור שכבות,
ובחורף, בחורף אני מסתכלת סביבי, מחפשת,
עומדת ליד הים ולא מבינה למה אין שם אף אחד איתי.
אני מזדחלת, לא מתקדמת, לא מתמודדת,
פשוט כי אין לי זמן
לא לעכל מקרים, לא לעכל אנשים, לא לעכל אותי.
אותי עצמי.
אותי.
לקח לי זמן להבין את זה,
חמש דקות וחצי לכתוב
ועדיין
אני מרגישה שכל הזמן שקיים בעולם הזה
לא יוכל לכבות...