לאה נולדה בקו התפר בין שני החודשיים הנוראיים בשנה,
יולי-אוגוסט, בקיץ הכי חם שידעה ישראל. בידיוק כמו כל קיץ
שאחריו.
בקריית אונו, עיר מגורייה נמדדו 44 מעלות בצל עם שילוב מעיק
במיוחד של 73% לחות. אמא של לאה אמרה שבחום כזה היא לא חוזרת
הביתה, בחדר היולדות דווקא היתה בריזה.
אבא של לאה היה עסוק בלראות חשבונות של אחרים ובעיקר לראות
בשדות זרים ופיספס את רגע הלידה.
הרופא שיילד אמר שראש כזה גדול הוא עוד לא ראה ושליד הלב יש
פצע בגודל של חיפה , אבל אל דאגה היום נותרה לה רק צלקת קטנה
בגודל של חצי עפולה, גג חדרה.
הזמן עובר, הזמן עבר, הזמן נגמר קמעה. הקיץ של 95 הוא החם
ביותר שידענו, סוף כיתה ט' היתה תקופה יפה. לאה, למרות פחדים
סגנון "הקיץ של אביה" אירגנה מסיבת יומהולדת במקלט.
היה מקרנה ובק סטריט בויס ובאלאגן, היה קולה וספרייט ואפילו
כמה בירות. כל הכיתה היתה וגם אני, רציתי להזמין אותה לרקוד
אבל לא עשיתי את זה. אחרי זה חזרתי הביתה וגיל דרורי נשאר
לעזור לנקות.
אז במקלט הוא גם נישק אותה עם הלשון ובהתחלה היה לזה טעם מוזר
ואח"כ כייפי ואז גיל דרורי הכניס בעדינות יד למתחת לחולצה ולאה
הרגישה נעים בכל הגוף , מן צמרמורת כזו שקשה לתת לה שם ואז גיל
דרורי מישש את הצלקת ליד הלב , איפה שלפני 15 שנה בידיוק נפער
פצע בגודל של חיפה ואז הוא הלך ומאז לא דיברו.
באותו לילה לפני המקלחת מיששה לאה את הצלקת ובכתה.
מאז פיתחה לאה מנגנונים, כשמגיע שבוע לפני היומהולדת לאה אומרת
שהנה הגיעו הימים הנוראיים, ביום עצמו היא ננעלת בבית ובוהה
במסך המרצד של ערוץ 3 ובכלל עם שם כזה עצוב מי היה רוצה
לחגוג??
בסוף כיתה י"א אמרתי ללאה שאני אוהב אותה, בסוף י"ב היא אמרה
שהיא גם. הלכנו לצבא , אני להרוג ערבים רעים והיא לתפקיד אפור
בקרייה. היא שנאה כל יום שם, את המפקד , את התנאים , את השגרה
ויותר מהכל את חוסר הסיפוק. נפגשנו פחות אבל דיברנו כל דקה
פנוייה ואז הגיעו הימים הנוראיים של 2002 בקו התפר בין יולי
לאוגוסט, בקיץ הכי חם שידענו, היא ביקשה שאני אכתוב לה סיפור
ושגם ככה רע לה אז לפחות שהסוף יהיה שמח ואם אפשר אז שתהייה
אזרחית.
כתבתי לה סיפור קצר ועטפתי בסרט עטיפה סגול. כתבתי הכל מהתחלה,
לפעמים קצת שכחתי שהסיפור שלה ולא שלי.
הסיפור שלה קרה ביום הולדת 20, היא יצאה מוקדם הביתה ואני
ברגילה,
בוהים במרתון של "לחיי האהבה" ופתאום מבזק, מאות נערות ששעטו
לעבר חנות ZARA בעזריאלי ביום האחרון לסאמר סייל בשאיפה לזכות
לצינת המיזוג ולעשרות גופיות בצבע דובדבן חושני גרמו לקריסת
המגדל המשולש שנפל כמו בדומינו על המגדל המרובע שפגע כנגד כל
סיכוי גאומטרי במשרדה של לאה בקרייה.
תמונות מאזור האירוע הראו עשרות גופות סביבם מאות חולצות
א-סימטריות ומכנסי שבע-שמיניות maid in spain.
בסיפור שלה הוספתי שעוד באותו יום היא קיבלה טלפון מרס"ן נמרוד
מהאגף לאסונות לא ברורים בצה"ל  שאמר שהוא מצטער ושנותרו לה רק
ארבעה חודשים ושמחר תגיע לבקו"ם להשתחרר ושוב באמת צר לו ותודה
ושלום.
באותו ערב לאה ביקשה שניסע למה שהיה פעם מגדלי עזריאלי, נביט
על בניין הקרייה שקרס ונצעק שיום הולדת יותר שמח מזה לא יכול
להיות. נסענו קצת לפני חצות, עלינו לגג ההריסות, עמדנו שם
מחובקים ואז ממש לפני שהיום נגמר, בפיסקה האחרונה של הסיפור
נישקתי אותה וליטפתי את הצלקת ליד הלב שלה שפעם חזק, איפה
שלפני 20 שנה בידיוק נפער פצע בגודל של חיפה.