הבה נצעד אתה ואני, הן אני העוון
שהכרת היטב.
ככל שנוקפות השעות מחווירה תמונתך על הקיר.
אהיה השען הכובען הסמוק-הקודח, מסוחרר למחצה.

בבית עוונך קלעתי משכן לעת ליל, משוש נפש,
פיר  עמוק וחלול כדברי הימים.
עת נפערים בפרחי עונייך בתי נמלים
עת שוב נוקפת תמונה על הקיר
חזיון עייף מכה בזיו נדודי
הן אפליג ממי ימיך - רק למען אשוב
רק למען לא אפליג לעולם
בבית עוונותיך קלעתי שם משכן לעת ליל
אשכב בקבר בטון לא צפוף, עת נוקפות השנים אחוויר,
אחוויר עת שנית.  

הבה נצעד אתה ואני, הן אני העוון
שהכרת היטב.
ככל שנוקפות השעות מחווירה תמונתי על הקיר.
שוב לא לשוב אל שצף סלח נכרי.

הן אתה העוון, הכרתיך תמיד, גנב מנומס על קברות ותיקים
שתקן מדופלם על תלי רסיסים
בך אתן משכני, נטיעות זוועות אנוש ישכנו שם
במקום בו קלעתי משכן זוועותי, העוון.

הזמנים עוד נוקפים על הקיר השותק, השותק
תבל עוד צועדת ולבה לחלל.
אך כלואיה, עוד נמצא נפשם במקלטים החלולים.