אני יושב בחדר שלי.
חושך מוחלט. הפנס מול החלון שלי נהרס לפני איזה שבוע ואף אחד
לא דאג לתקן אותו.
חושך מוחלט.
מול אור ירח קלוש אני יושב ומנסה לכתוב כמה שורות, שיציצו מתוך
מעטה עבה וסמיך של אלכוהול ומעט סמים קלים, כמה שורות שיסמלו
בשבילי באמת עד כמה אני אוהב אותך.
קשה.
קשה להכניס המון אהבה בכמה שורות.
פי כמה וכמה קשה שהמון חומרים שהם לא בדיוק ההגדרה לאהבה טהורה
מהולים בדמי.
אני מאוד אוהב אותך.
את יודעת את זה.
אולי בעצם את לא, וזאת בדיוק הבעיה.
שאני חושב על זה, אני מכיר אותך כבר לא מעט שנים. הייתי לצידך
גם בטוב וגם ברע. גם בחרא וגם בדבש. גם פה וגם שם.
כבר הפסקתי לספור את הדמעות שראיתי זולגות במורד לחייך
העגולות, מתנתקות מגבול הפנים בסנטר, מחכה עד שהן ייתנפצו על
הרצפה.
את החיוכים שלך בשעת קיץ מאוחרת, שהצל ארוך ושנינו מדמיינים
שאנחנו ענקים, כאלו באמת גדולים שיכולים על כל העולם, גם את
אותם חיוכים אני לא יודע למנות.
אבל עברנו הרבה ביחד. כברת דרך בטח היית מגדירה את זה.
ועכשיו, שאני לבד בחושך, ואת אי שם. אולי אפילו חושבת עליי
בדיוק או אולי אפילו חולמת עליי. עכשיו אני רוצה אותך, עכשיו
אני צריך אותך. כי קר לי. וחשוך לי ובודד לי כל כך.
אני מתחיל לבכות. אם היית רואה אותי היית אומרת בציניות שגברים
לא בוכים. היית מסתכלת עליי בעיניים של ילדה ומבינה שכואב לי.
והיית מחבקת אותי. ואני בטח הייתי מתאושש, כמו תמיד, מחבק אותך
חזרה ואז היינו מעשנים ביחד סיגריה על המרפסת ומסתכלים על העיר
שלא נרדמת לפנינו.
ואולי יום אחד אני אראה אותך פתאום ברחוב ואני אראה לרגע
בעיניים שלך ניצוץ של געגוע. אני עוד ישנא את עצמי עד יום מותי
על היום הזה. איך שלא אמרתי כלום. במיוחד לאור העובדה ששבוע
אחרי זה תיפרדי מהעולם בעקבות עליה לאוטובוס הלא נכון. אז אני
אבכה המון, אני ארגיש איך האהבה הקדושה שלנו מתערבבת בשכול
הישראלי הזה, השכול המלוכלך, העצוב והמר.
אני נשבר לרסיסים. את לא פה, לא לצידי. לפחות לא בזמן הקרוב.
ואני כבר לא מה שאני.
לא אותו בנאדם, כמו שיגידו הרבה חברים קרובים.
גבר מבוגר יושב ערום בחדר חשוך, מפריח בועות לאוויר ומדמיין
מכתב לאהבה שאיננה. |