העולם רועד
הדלתות נפתחות ואני צועד החוצה,
רואה את ידית הדלת,
מפחד לפתוח אותה ולגלות איך העולם נראה כעת.
למרות הכל העולם נשאר כמו שהיה
ואז הבנתי שזה יום חיי האחרון.
התחלתי את המסע לקצה הרחוב לפני חצי שעה,
צועק ואף אחד לא שומע,
גוסס אבל אחד לא רואה.
המתנה שנלקחה ממני בהגיעך
הוחזרה לי בעודך עוזבת.
הפעם לא אתן לכאב של אחרים לעצור אותי.
הגעתי לרכב, התנעתי
ובחריקת גלגלים התחלתי בנסיעה.
משוטט בין רחובות מוכרים,
נוסע בלי יעד מוגדר, מחפש מטרה.
איכשהו מצאתי את עצמי בכביש גהה
הדמעות מעוורות אותי, חייב להפסיק לבכות,
גם ככה בקושי אני רואה את הדרך,
אני חייב לסיים את המסע.
השמים זועמים, צורחים את כאבי ומצטרפים אליי בבכי.
מד המהירות מראה 180,
ואז יעדי מתגלה אליי.
אירוניה כזו לא יכולה להיות מקרית
קיר בטון גדול, עמוס ציורים והם מטיפים לזהירות בכבישים.
חישובים אחרונים.
אין סיכוי שהרכב ישרוד,
אני מצמיד את הגז לריצפה,
גם הרכב כואב, צועק,
תיבת ההילוכים, כאילו ציפתה לרגע, מורידה הילוך.
הרכב מאיץ, מצמיד אותי למושב.
אני מכוון אותנו לקיר ולוחש
אני אוהב אותך. |