אני לא ממש יודעת למה אני חושבת שיעניין מישהו מה שאני כותבת
כאן אבל מה שכן, אני מקווה לראות הזדהות. גם אם אני לא כותבת
מי יודע מה יפה.
האתר הזה גרם לי לראות כמה שאני רוצה שאנשים יראו שהם מזדהים
איתי, גם אם אני לא יודעת מי הם בכלל.. אז מה שאני מנסה להגיד
זה שאם את או אתה קוראים את מה שאני כותבת כאן ומרגישים כמוני-
תגידו.

אני יושבת במרפסת ומעשנת סיגריה.
חושבת על כל מיני דברים כמו למה אנחנו קיימים מי גרם לזה ועוד
הרבה שאלות קיומיות שכאלו. אני יודעת שאין דבר כזה אלוהים וכמו
שנאמר "בראשית ברא האדם את האלוהים" .
אני חושבת על איך אנשים חיים פה וחושבים שהכל טוב.
אני חושבת איך אדם יכול לקום בבוקר ולהגיד מכל הלב והנשמה
"וואו איזה עולם יפה"
ומשום מה אני הרבה פעמים קמה בבוקר וחושבת ככה.
אני חושבת למה אני מעדיפה לחשוב על כל הדברים המעצבנים האלה
שאני גם ככה אף פעם לא מוצאת להם תשובה במקום לעשות את "הדברים
המוטלים עלי".
אני יודעת שהעולם שאני אישית חיה בו הוא מהעולמות הטובים ביותר
שניתן לבקש, אבל בכל זאת למה אני לא מרוצה?
למה בני אנוש צריכים להרוס בני אנוש?
אני מתפלספת יותר מידי
ואז אני רואה שהסיגריה שלי לקראת סיום ואני מתחילה לחשוב למה
אני בכלל מעשנת אותה.
האם אני חלק מבני האנוש האלה ונסחפת אחריהם במעשים הטיפשיים
שהם עושים כמו למשל בעישון סיגריות שאין ספק שזה דבר רע?
ניסיתי לכתוב שיר על זה
זה לא ממש עבד אבל פרסמתי אותו כאן בכל זאת.
לא ברור למה.

אז נגמרה הסיגריה.
אני קוברת אותה בחור קטן שילד מעקה המרפסת ומפרקת אותה ורואה
מה יש בפנים.
הלוואי שיכולתי לעשות ככה לבני אדם.
לפרק אותם ולראות מה יש בפנים.
לעצמי אני אפילו לא יכולה לעשות את זה.
או שאולי אני מנסה יותר מידי...

אחד מהדברים הראשונים שכתבתי.
תחילת המחשבות בכתיבה,
תחילת הזיוני שכל שנכתבים לא רק בצורה שנכתבה עד עכשיו שהיא
ניסיון לפרש רגשות בצורה שהייתי רגילה אליה- כתיבה לעצמי או
יותר נכון- דיבור לעצמי.
החלטתי להשאיר את ה"יצירה" הזאת כי היא בעצם מסמלת בשבילי את
התחלת ה"יצירה" שלי בנושא הכתיבה מעבר לדיבור ותיעוד רגיל.
בגלל שזה דיי סתמי, זה בארכיון.