ריר נזל לו על הלחי, הסתכלתי בו במין מבט מרחם... הוא ראה איך
שהסתכלתי והפיל את הצלחת על הרצפה. לא התעצבנתי עליו, למרות
שהוא עשה את זה בכוונה, הלכתי והבאתי את המטאטא וניקיתי את
שיברי הזכוכית. בזמן שניקיתי הסטתי את מבטי אליו וראיתי שהוא
כועס עלי. חשבתי לעצמי שזה לא הגיוני, הוא לא ממש מתפקד, הוא
קשור לכסא גלגלים בלי יכולת אפילו לחשוב בהגיון, והתפלאתי שהוא
הצליח בכלל להזיז את הצלחת יותר ממילימטר.
אבל הוא כעס, ראיתי את זה בעיניו, הוא כל כך כעס וכמה שביקשתי
סליחה במבטי זה לא עזר, הוא עדיין כעס.
נשארתי איתו בחדר, לא דיברנו-כי הוא לא ממש יכל, וגם לשמוע לא.
הסתכלתי עליו והתחננתי לסליחה. הוא המשיך עם מבטו אך לאט לאט
החל להתרכך ועיניו נעשו מבריקות עד שדמעה זלגה במורד לחיו.
ניגבתי אותה וחייכתי אליו. הוא לא חייך וכשמשך בצינור שחיבר
אותו למכשיר ההנשמה,  התחנן שלא אקרא לאף אחד.