דוד הופיע בבלוק מיד כשפג תוקף צו ההרחקה. עד אז לא שמעו ממנו
מאומה והוא לא נראה בקרבת הבית, אפילו השליחים שנשלחו אליו
על-ידי סימי ומימי אישתו לא יכלו  להגיד האם דוד מוכן לסולחה,
"לא יודעים", אמרו, "הוא לא מדבר, רק מקשיב". שתיקתו זו הגבירה
את החרדה אצל מימי ואת המתח אצל סימי. סימי לא פוחדת, היא
מכירה את דוד ויודעת שהכל משחק, "הוא רק רוצה להפחיד", חשבה,
"אבל אני כבר יודעת איך לטפל בו".

בשעת צהריים חמה זו, לא נראתה נפש חיה ברחבה, למעט רחל שהייתה
ישובה, כהרגלה, בפתח ביתה בחוסר מעש, מביטה בשיממון אל הרחבה
הריקה. אישה פשוטה, רחל, תריסי דירתה המרוהטת בפשטות דלה, תמיד
מוגפים ואפלולית שורה בחדרים, הקירות לא ראו צבע חדש זה
יובלות, פינת האוכל והספה הישנה בסלון ראו ימים טובים מאלו. רק
הטלוויזיה, העומדת על מזנון כמו שהיו עושים פעם, נראית חדשה.
זהו, אין ריהוט מיותר, לא וילון ולא תמונה, הקירות החשופים
שידרו דלות. רק דבר אחד בלט בבית המיותם הזה, הניקיון. הבית
היה נקי להפליא, לא הייתה טיפת אבק בפינה הכי נידחת, ואם עברת
במקרה ליד פתח ביתה של רחל היה ריח הניקיון מכה בנחיריך ועושה
לך טוב. שני החדרים הקטנים היו נעולים תמיד, איש לא ביקר בהם
מעולם. פעם פלטה סימי בטעות שחדר השינה של רחל נראה כמו מקדש
והיא משמרת אותו כך מאז שנתאלמנה, זמן קצר לאחר חתונתה. אבל זה
היה המידע היחיד ולא היו לו סימוכין, רחל עצמה לא נידבה
אינפורמציה בנושא, קנאית הייתה לפרטיותה ואנשים נתייראו ממנה
ולא שאלו שאלות.

כשראתה רחל את דוד ברחבה הניחה כף ידה הימנית על לחיה ועיניה
נתרחבו בפחד, שפתיה מלמלו משהו לא ברור המביע דאגה לבאות.
"שלום דוד" אמרה וקמה ממקומה, "מה שלומך כפרה, איך אתה מרגיש"?
דוד ניגש אליה ונשק לה על לחייה: "תודה רחל, איך את מרגישה,
הכל בסדר"? פניו לא הסגירו את מחשבותיו אבל הוא לא המטעה את
רחל, היא ידעה שהוא כועס על כך שישב במעצר. "מימי וסימי בבית",
אמרה, "כפרה עליך, דוד, אל תתרגז, תשלימו וזהו" הוא לא ענה, רק
חייך ופנה אל דלת ביתו.

מימי וסימי ישובות היו בפינת האוכל וליהגו על הא ועל דא,
פטפוטי נשים. לפתע נכנס דוד, נוכחותו מילאה את חלל החדר הצפוף.
"אני מבקש ממך ללכת" אמר לסימי שהייתה מביטה בו בשתיקה. היא לא
הגיבה ולא הראתה כוונה לצאת מהבית. כתפיה של  מימי רועדות
בהתייפחות עצורה ובקול חנוק מדמעות היא אומרת: "למה לא באת עד
עכשיו? שלחתי להגיד לך שאתה יכל לבוא מתי שאתה רוצה, זה הבית
שלך, לא"? דוד מביט בה בחיוך מזלזל שאינו מגיע לעיניו: "יעני
מה, אני מטומטם את חושבת, אה, רק הייתי מגיע הייתם מביאים לי
את המשטרה, אבל אני לא פראייר, אני יראה לך מה זה משטרה" ולפני
שהיא מספיקה להגיב הוא אוחז בחוזקה בשערותיה ומכופף את ראשה
לאחור. סימי קופצת כנשוכת נחש ונעמדת ביניהם, היא דוחפת אותו
ממנה: "תעזוב אותה דוד, אני אומרת לך, תעזוב אותה, אני הזמנתי
את המשטרה, בוא תרביץ לי" היה איום מרומז בקולה. שניות ארוכות
הביטו אחד בשני, דברים הרבה עברו ביניהם באותן שניות, הוא הביט
בשדיה הזקופים מתחת לחולצת הטריקו הרפויה שלבשה, חשב שהיא
אפילו יותר יפה ונחשקת מאשר כשהייתה צעירה, עיניה אמרו לו
שאינה כועסת אבל היא לא תרשה לו לפגוע באישתו. "בוא" אמרה בקול
רך, "תשב לאכול ונדבר". היא סימנה למימי בעיניה וזו ערכה מיד
שולחן לתפארת, פלפלים חריפים  מטוגנים, סלט עגבניות עם בצל,
חלה טרייה, קציצות, אורז עם ירקות, בירה...  דוד חייך למראה,
היה רעב, לאט לאט נרגע, אכל באיטיות,  לא דיבר, שתי הנשים היו
מביטות בו בשתיקה עד שסיים את ארוחתו. לאחר מכן הדליק סיגריה
ושתה קפה שסימי הכינה במו ידיה והגישה לו בעצמה. היה מרוצה,
הביט בה והניד בראשו בהערכה, צל חיוך היה נסוך על פניו. סימי
חייכה חיוך גדול, ידעה שהדרך ללבו של גבר עוברת דרך קיבתו, לכן
גם ירדה לביתה של מימי לעזור לה להכין אוכל. כולם ידעו שדוד
יגיע והיא רצתה להיות מוכנה. מימי מביטה פעם בו ופעם בה,
הרגישה שהסכנה חלפה אבל הרגישה גם קצת מיותרת, בחושיה הבינה
שכל מה שהיה, היה בין דוד וסימי בלבד כאב של קינאה עלה בה אך
היא שמרה על ארשת קפואה, היא אהבה את סימי ופחדה שזו תנטוש
אותה אם תאמר משהו. היא קמה לאיטה , נכנסה לחדר וסגרה חרש את
הדלת.

סימי ודוד אפילו לא הרגישו שמימי נעלמה, סימי הייתה מדברת על
לבו שלא יפגע באישתו וינסה לחיות אתה בשלום, "לפחות בשביל
הילדים". והוא נתרצה והבטיח שלא יקרה כלום וכל אותו זמן היו
עיניהם מצלבות מבטים ומשיחות ללא מילים, כל הזיכרונות, האהבה
הגדולה והכאב הגדול יותר בגלל הפרידה... ידיה הונחו על
זרועותיו, הייתה מלטפת את פניו ומעבירה אצבעות בשערו ושפתיה
צרות מילים של אהבה אך הייתה מדברת על יחסיו עם אישתו ועל
הצורך שיאהב אותה ויחיה אתה בשלום והוא ידע שאסור לה לאמר את
מה שהלב רוצה ואין דרך חזרה ממה שהיה. שעה ארוכה ישבו ואחר קמה
ללכת, רצתה לחבקו ולנשקו על פיו: "זה אסור", חשבה, "אני אוהבת
את מוריס". הוא לא קם מכיסאו, כשעמדה היו מתניה בגובה צוארו,
כרך את ידיו סביב מתניה בחוזקה והניח ראשו על שדיה, לכמה שניות
הייתה שלו אך היא התעשתה במהירות והדפה עצמה ממנו, אחר כך
מיהרה לצאת. כשפתחה את דלת הכניסה ראתה שהרחבה מלאה שכנים
שהתגודדו ודיברו ביניהם על כך שאולי יצטרכו להזמין שוב משטרה
בגלל הנקמה של דוד בסימי ומימי. "מה קרה, סרט"?, יאללה כולם
הביתה נגמרה ההצגה". סימי עולה במדרגות ואישה אחת שהגיעה רק
עכשיו שואלת נער אחד: "מה קרה פה? "כלום", עונה הנער, "אמרו
שיהיה בלגן ולא נהיה".