יום שבת 8 בבוקר. אני בדרכי לטרטור שרירים מופנמים, במכון
הכושר.
אין כמו טיול בוקר מרענן בשכונת חיים. כך אני קורא לשכונה שבה
אני גר. היא נמצאת באזור הכפרי של יד-אליהו בת"א. רק מי שגר
כאן, יודע שקיים כפר בתוך ת"א. כלב פינצ'ר שחור וקופצני חולף
על פניי, בריצה מאושרת.
תוך כדי חשיבה מעמיקה על תרבות האושר של הכלבים, אני קולט
שבפיו, תפוסה לה חתיכה באורך של כ-15 ס"מ, שנשלפה כנראה, מתוך
חיה מתה, בלתי מזוהה.
אני ממשיך ללכת. הפינצ'ר עבר אותי מזמן. אני מתחיל לתהות, האם
כלבים נוהגים להביא אוכל הבייתה? אם מגישים להם אוכל, או אם הם
מוצאים אוכל, הם לא אוכלים אותו באותו רגע, במקום עצמו?
אולי כדאי לשלוח את הכלב שלי לסופר סנטר? נמאס לי להיות מפרנס
יחיד בבית.
עוד עולות התהיות, ואני רואה שהפינצ'ר נעצר בצומת רחובות. הוא
מסתכל ימינה, שמאלה ואחורה, ולא מצליח להחליט לאן לפנות.
"היי צ'ומפי" אני קורא ומתקרב אליו.
"אחי, עדיף בשבילך, אל תתקרב אליי." הוא עונה לי בזעם.
כל גופו דרוך ואני מבחין בקיפצוצים נוירוטים, בלחיו הימנית.
כלב עצבני, דומה לערס עצבני. אותה דריכות, אותם משפטים, אותם
קיפצוצים בלתי רצוניים בלחיים.
"אחי, אל תדאג. רק רציתי לשאול אותך משהו" אני אומר ומציע לו
סיגריה, להפגנת אחווה ושלום.
"לא תודה, הפה שלי תפוס" הוא עונה.
רמת הדריכות בגופו יורדת, אבל אני מרגיש שהחשד עדיין קיים.
קצת קשה לי להבין אותו, עם הדיבור המעוות שיוצא לו, עם החתיכה
בפה.
"תגיד צ'ומפי, איבדת את הדרך?" אני שואל.
"אחי, מה נסגר איתך? אתה לא קולט שאני כלב עם אכבר חושים?
שים אותי בדימונה, כן? דפוק אותי על מתקן שוארמה, כן? גלגל 360
מעלות ותראה איך אני יוצא משם חי וחוזר הבייתה, בלי בעיות" הוא
עונה ואני מרגיש איך מתנפח לו החזה. אפילו יוצאת לו לשניה
עוית, שמשתפת את העין הימנית והלחי הימנית, בהצהרת כוונות. מין
עוית כזאת, ששולחת לך קריצה ממזרית עם חיוך ותמיכה עצמית על
השכם, עם הרבה כבוד עצמי. וואלה, יש לו את זה!
פתאם צ'ומפי מניח את החתיכה המדממת, על המדרכה.
אני המום. אולי זה כלב מניאק? אולי הוא מחכה שאני אנסה לגנוב
לו את החתיכה, ואז הוא יתקוף אותי?
"וואלה אחי, עשיתי לך כבוד, למה אתה בחור נחמד. לא נעים לדבר
איתך עם משהו בפה" הוא אומר ומחייך.
"תודה צ'ומפי. אתה נראה לי אחלה גבר. אז מה הקטע שלך עם
ההתלבטות בפניה?" אני שואל.
"עזוב, חיים קשים.." הוא לוחש ומרכין ראש.
"מה? דבר אחי, אנחנו כבר חברים, לא?" אני מנסה לדובב אותו.
"אחי, לא דיברתי על זה עם אף אחד. האנשים שאני אצלם, כן? נכנסו
לבלגנים, חבל על הזמן. האבא נהיה מובטל, האמא גם לא עובדת ויש
עוד שני ילדים קטנים בבית ואני." הוא אומר בגילוי לב.
"נו..." אני ממשיך.
"נו, מה נו? אז אין כסף. אין להם כסף לקנות עוף או בשר. חיים
כל היום על אורז ולחם ומרק עוף. וואלה, הם חושבים שזה מרק עוף.
תאמין לי, אני מבין בעוף, אין שום קשר בין האבקה המסריחה הזאת,
לעוף. וגם אין להם כסף לקנות לי אוכל. אבל הם מה זה אנשים
טובים. הם נותנים לי אורז ולחם שטבול במים האבקתיים האלה. גועל
נפש. אבל אני, לא נעים לי להעליב אותם. אני כל פעם הולך לקערה,
שם קצת אוכל בפה ויוצא החוצה לירוק את זה. למה, כי יש שם
חתולות בחצר. אוהבות את האוכל הזה, אז וואלה, שיהיה להן
לבריאות. אחי, אני משעמם אותך?" שואל צ'ומפי.
"מה פתאום? תמשיך.." אני עונה.
"אז אתמול בלילה, בעצם, היום בלילה. רגע, אחי, איך אני קורא
ללילה האחרון, זה שנגמר לפני כמה שעות? זה היום או אתמול?" הוא
שואל בחיוך מובך.
"וואלה, אני באמת לא זוכר" אני עונה ושנינו נכנסים להתקפת צחוק
היסטרית.
"חשבתי שאתה מלומד כזה, איך אתה לא יודע?" הוא שואל בפליאה.
"אולי אני לא בפוקוס מהסיפור שלך, ואולי כי אני סתם לא מלומד."
אני עונה.
"אתה נראה לי מלומד לאללה, אבל עזוב. בוא נמשיך. בקיצור, בלילה
האחרון שמעתי את האמא מדברת עם האבא. שכבתי אצלם בחדר על
הרצפה, ליד המיטה. עשיתי את עצמי, יעני, ישן. בקיצור, היא
התחילה לבכות ולהגיד שאין כסף לכלום והחיים שלה נחרבו. האבא
חיבק אותה ובכה גם. את האמת אני אגיד לך, נהיה לי רע על הלב.
המשפחה הזאת אימצה אותי כשהייתי בן חצי שנה. אספו אותי מהרחוב.
הייתי מלא בקרציות, פישפשים, מה לא. ניקו לי את החיים, ניקו
לי. גם את הנשמה, ניקו לי. לא יכול לראות אותם ככה. אני חייב
להם את החיים שלי. רגע, סלח לי..." הוא אומר ומתחיל לבכות.
לשמוע כלב בוכה, זה קורע לב. אני מסתכל על צ'ומפי והעיניים שלי
מפוצצות לגמרי, בדמעות. אני מניח יד על ראשו ומתחיל ללטף אותו.
צ'ומפי מתחיל ללקק אותי.
"אני לא מלקק סתם אנשים זרים, אבל אתה אחלה בן אדם" הוא אומר
וממשיך לבכות.
"תרגע צ'ומפי, תרגע, אל תדאג, אני אעזור לך." אני מבטיח לו
וממשיך לשאול " אז מה הקטע של ההתמהמהות שלך בצומת ? למה לא
המשכת הביתה?"
"היום בבוקר החלטתי שאני חייב לעזור להם. הייתי באטרף אחרי
הלילה הזה, אז יצאתי מהבית. יש להם בית ישן עם חצר והשער תמיד
פתוח. וואלה, איזה אנשים טובים. אפילו אם תבוא אליהם עכשיו, הם
יאכילו אותך וישקו אותך בכל מה שיש להם. בקיצור, יצאתי להסתובב
ברחובות וחיפשתי אוכל. בסוף, אחרי שעתיים, מצאתי את החתיכה
הזאת, זרוקה לי פח זבל." הוא מספר.
"מה החתיכה הזאת, אתה יודע?" אני שואל
"וואלה, לא יודע. אבל זה בשר." הוא משיב
"אז למה לא אכלת אותה באותו רגע?" אני שואל בתמיהה
"אחי, מה קרה לך? לא הקשבת לי? בשביל מה סיפרתי לך את כל
הסיפור, על מה שהיה בלילה? זה לא בשבילי, החתיכה הזאת. זה
בשביל הילדים. חראם על שני הילדים." הוא אומר בתסכול ומתאכזב
מחוסר הקליטה שלי.
"צ'ומפי, הלכת להביא אוכל למשפחה? אני שואל וממאן להבין.
"כן. הם הכי יקרים לי בעולם. אני מוכן למות בשבילם." הוא
עונה.
"אז עדיין לא הבנתי למה נעצרת כאן?" אני שואל כבר בפעם
השלישית.
"עכשיו אני אענה לך. כשרצתי עם החתיכה הזאת לכיוון הבית, פתאום
באו לי מחשבות לראש. חשבתי שאם אני אביא להם את האוכל, זה עלול
לפגוע להם בכבוד העצמי. אתה מבין? זה, יעני, קטע. הכלב שלהם
מביא להם אוכל? הם יקברו את עצמם במקום. זה אולי ישפיל אותם.
אז אני לא יודע מה לעשות עכשיו. בגלל זה עצרתי לחשוב ואז התחלת
לדבר איתי." הוא מסכם.
וואלה, צ'ומפי הוא כלב צדיק ורב תושיה.
הבטחתי שאני אעזור לו ואני חייב לחשוב איך לעשות את זה.
"יש לי רעיון!" אני אומר ומוסיף" בוא איתי למסעדה, מתאים לך?"
"מתאים, בטח מתאים" הוא עונה ומרייר בהתלהבות.
"מה עם החתיכה?" אני שואל
"עזוב, אני משאיר אותה לכלבים שאין להם." הוא משיב ומתחיל
להתחמם לקראת הדבר האמיתי.
                                 

צ'ומפי ואני מגיעים למסעדה, נכנסים פנימה ומישהי בדמות
מלצרית/מארחת עוצרת אותנו. "סליחה, אסור להכניס כלבים" היא
מצווה.
אני מסתכל על צ'ומפי ואומר "צ'ומפי, שתף איתי פעולה, למען
המטרה!"
צ'ומפי נעלב, מקפל זנב ויוצא החוצה.
אני פונה למלצרית ומתחיל במתקפת קניות.
"תני לי בבקשה, כמה חתיכות של אנטריקוט ופילה, שיפודים, חזה
עוף, קבב,חומוס, צ'יפס,סלט, אורז,שתיה וקינוחים."
"יושבים או לוקחים?" היא שואלת.
"לוקחים, לוקחים" אני עונה ומתחיל לחפש דמויות סביבי. למה היא
פונה אליי ברבים?
אני יוצא החוצה וצ'ומפי מתחיל לקפוץ עליי.
"אחי, עוד מעט זה אצלך בפה, חכה כמה דקות" אני אומר לו.
"אוקיי, אבל מה עכשיו? הרי אי אפשר להביא להם ככה את האוכל. הם
עלולים להעלב שאיש זר יבוא עם שקיות." הוא אומר בדאגה.
"אל תדאג צ'ומפי, המצאתי סיפור כיסוי, אבל אני מוסר לך עכשיו
את מס' הטלפון שלי . אני אוהב אותך ורוצה שתתקשר אליי." אני
אומר לו.
"אפשר אחר-כך, למה עכשיו דוקא?" הוא שואל בתמיהה ומרים גבות
חשדניות.
"כי אחר-כך כבר לא נוכל להפרד בצורה חופשית" אני עונה.
"למה?" הוא שואל באכזבה.
"אתה כבר תבין כשנהיה אצלך בבית. זה חלק מהסיפור ותזכור שאתה
חייב להיות שחקן טוב. אל תפשל!" אני מזהיר אותו.
"טוב" הוא אומר ומתחיל להתלהב. יש לי הרגשה שהוא סומך עליי.
אני נותן לו את המספר והוא דוחף את הפתק בין אצבעות רגלו.
אנחנו מגיעים לשער ביתו ונכנסים לחצר. ידיי אוחזות שקיות עם
קופסאות take away.
מתקרבים לדלת. אני מתכופף ונותן לו נשיקה. אני מקבל בתמורה,
ליקוק באף. " קדימה, אתה נכנס לתפקיד" אני אומר.
צ'ומפי מסמן התלהבות בזנבו ואני מצלצל הפעמון.
אישה פותחת לי את הדלת. "שלום" היא אומרת.
"שלום, מצאתי את הכלב שלכם משוטט ברחובות, אז באתי להחזיר
אותו. חשבתי שהוא לא יודע את הדרך וראיתי את הכתובת שלכם על
הקולר שלו" אני אומר.
"וואהו, תודה רבה לך, בוא תכנס" היא מציעה לי. אני נכנס פנימה
ועומד בסלון עם השקיות ביד. צ'ומפי רץ לכיוון אחד החדרים. תוך
שניות מגיעים שני הילדים והאבא לסלון. אנחנו עורכים בינינו
היכרות ומתיישבים. "יש לכם כלב חמוד" אני אומר בחיוך.
"לאקי יודע אפילו לקפוץ ולפתוח דלתות" אומר לי אייל בן ה-5.
"לאקי? קוראים לו לאקי?" אני שואל בפליאה.
"כן, איך חשבת?" שואל ערן בן ה-8.
"אני קראתי לו כל הזמן צ'ומפי והוא ענה לי" אני מסביר.
אייל וערן מסתכלים אחד על השני ומתחילים לצחוק.
"איזה איש מצחיק אתה" אומר לי ערן. אני מחייך ואומר "לאקי סיפר
לי שהיום זה יום ההולדת שלו, ומכיוון שהוא כזה חמוד, הכנתי לו
הפתעה.
הלכתי למסעדה והזמנתי ארוחה לכולנו, כדי שנוכל לחגוג איתו."
"תודה רבה, באמת יפה מצידך" אומרת לי האמא ומוסיפה בנימה של
התנצלות "אבל עכשיו אנחנו ביולי ולאקי נולד בינואר".
כולנו מסתכלים על צ'ומפי והוא עם חוש משחק מפותח מאוד, זוחל
מתחת לשולחן ומקפל זנב.
"אז צ'ומפי עבד עליי?" אני שואל.
"אמרתי לך שאתה איש מצחיק. קוראים לו לאקי, אמרתי לך וכלבים לא
מדברים בכלל" עונה לי ערן ומתמוגג מצחוק.
דליה, האמא מזמינה את כולנו לשולחן.
הרבה אוכל נמצא על השולחן וצ'ומפי מקבל נתחים נכבדים מכולנו.
בכל זאת הוא ממשיך לשחק עד הסוף את תפקיד "האשם ששיקר לי",
ונשאר כל הזמן מתחת לשולחן.
הסתיימה הארוחה. אני קם לכיוון הדלת ונפרד מהמשפחה המקסימה
הזאת.
לפני שאני יוצא, אני מעיף מבט אל מתחת לשולחן ורואה את
צ'ומפי.
"צ'ומפי חמוד, לא יפה לשקר!" אני מטיף לו ומחייך. צ'ומפי מרים
את ראשו וקורץ לי.
השעה 12 בצהריים. אני בדרכי שוב למכון. אני מגיע למקום המפגש
שלי עם צ'ומפי.
החתיכה כבר לא שם.