הגשתי לך את הלחי השניה בהיסוס קל ואת הכית בי חזק וחייכת.
הכאב שחשתי גרם לך להיות מאושרת והלב שלי דפק כל כך חזק.
אח, איך זה מגביר לי את הדופק כשאת מכה בי ככה. הלחיים שלי כבר
אדומות מאוד ומתחילות לדמם. עכשיו אני אחשוף בפניך את ישבני
הורדרד והבתולי. כבר מזמן לא היכו אותי ככה.
הלחי השמאלית של הישבן כבר נהיית אדומה ואת פונה ללחי השניה.
את מנגבת את עגלי הזיעה מפניך וצוחקת צחוק ערמומי. אוך, כמה
שאת רעה אלי עכשיו. תכי אותי עוד - בבקשה וחזק, ממש חזק. את
המורה ואני התלמידה בביה"ס אנגלי נוקשה, בחליפה מחויטת ועניבה
אדומה. את תמיד אהבת אדום. זה מזכיר לך את הכאב שעורי חש כשאת
מכה בי כל כך חזק וטוב. אני מתמכרת לכאב וכאילו דורשת עוד.
בתוכי כמעט מתחננת, ובלי לאמר מילה את קוראת אותי כמו ספר
פתוח. קשה לי להסתיר את ההנאה, גם על פני נפרש חיוך. פני כבר
רטובות מזיעה ובכי והרי אני כל כך נהנית מהכאב.
את מביטה עלי ואומרת: "אין לי יותר איפה להכות אותך, את כבר
כולך מדממת".
אני מתחננת: "תכי אותי עוד איפה שמדמם. זה בסדר, את יכולה."
"לא" - את אומרת. "נמאס, תלכי, נגמר."
"לא" - אני צועקת, "אני נשארת ואת תמשיכי להכות אותי עוד".
את מהנהנת בראשך לשלילה ועכשיו אני עצובה באמת.
את מסדרת את העניבה ובודקת שאין עליך סימני דם. שאיש לא יראה
אותך ככה וגם אם כן תמיד תוכלי לאמר שביקשתי את זה על עצמי.
אני נותרת ערומה ומדממת בחדר הכמעט חשוך, מנורה שכמעט נשרפת
עוד מהבהבת באור חלוש, מתנדנדת מהתקרה מעל ראשי.
אני מנגבת את הדם וקמה ללכת. בדרכי החוצה עוד מקווה שהתחרטת
ואולי החלטת לחזור, אבל אפילו ענני אבק לא השארת לי כרמז
אחריך.