לא רוצה שזה יישמע קיטשי, כי אלו החיים שלי. לכל משפט ומשפט
שכתוב פה השקעתי מתישהו המון מחשבות פילוסופיות וניתחתי אותו
ממש. לא כי רציתי. כי לא יכולתי שלא. אומרים "אין שכל אין
דאגות" וזה כל כך נכון...
יש לי כל כך הרבה דאגות בחיים שלי שאני מנסה להפחית ומי
יודע... אולי זה כי יש לי שכל, אחרי הכל, אבא שלי הוא הבנאדם
הכי משכיל ובעל הכי הרבה חוכמת חיים שהכרתי. אולי הוא הוריש לי
קצת. אז העבודה הזאת לכתוב סיפור היא תירוץ. תירוץ לעצמי, סיבה
מספיק מוצדקת בשבילי. לכתוב ולשחרר את עצמי על הנייר ושתהייה
לי סיבה להמשיך ולכתוב-הסיבה שזוהי החובה שלי. לקבל ציון טוב.
אז הפעם אני חייבת להמשיך ולכתוב ואין לי בעיה עם זה כי זה
לטובה. עדיף מפסיכולוג מפגר-מצטערת אני לא מאמינה בבולשיט של
פסיכולוגים. אי אפשר לנתח בן אדם על פי התנהגות שלו. לא אצלי.
אי אפשר לנתח בן אדם בכלל...
הייתי בת 11 כשאימא שלי החליטה שהיא לא רוצה את אבא שלי יותר.
יכול להיות שהיא החליטה לפני אבל רק אז, היא יישמה את זה.
11 שנים בלבד. אז זה נכון שזו תקופת זמן לא קצרה, אבל אם היו
מסתכלים עליי באותה תקופה, ולא על מספר השנים, זה היה נראה
שעוד רק הייתי בהקדמה של החיים שלי. וזה נכון-זאת ההקדמה שלי,
הורים גרושים.
ביטוי מגעיל. תמיד חשבתי שזה משהו שקורה בסרטים, תוכניות
טלוויזיה, אצל חברים או אנשים אחרים בבית. אצלי זה לא מתקבל
בכלל. הייתי ילדה קטנה ורגישה, וממש עדינה כזאת, לפחות ככה אני
ראיתי את עצמי, שכל הבעיות שלי היו צריכות להיות בגדים, משחקים
ולהיות מקובלת בחברה. במקום זה גנבו לי את הילדות, אין לי מושג
מי עשה את זה, והעבריין ייענש קשות, הייתי צריכה להתמודד עם
בעיות של לארוז תיק כל שלישי ושישי מחדש, בשביל לנסוע לאבא, 45
קילומטר, לקיבוץ נידח בצפון הארץ. בעיות של הסתגלות למישהו זר
בבית, שפתאום כאילו חטף את אימא מהידיים של אבא ועכשיו היא
שייכות לו. בעיות של להסביר לחברים למה אבא לא יכול לעזור לי
במחשב בבית- כי הוא לא היה נמצא. כל כך הרבה בעיות ששינו אותי
ואת החיים שלי. שהיו יכולים להיות כל כך מתאימים לי. על זה אני
מתבכיינת לעצמי תמיד. על החיים המושלמים שהיו יכולים להיות לי.
וכמה שהייתי לעצור את הדמעות באותה תקופה ולא למשוך צומת-לב,
הן פשוט זלגו החוצה. הייתי רוצה לחזור אחורה ולהגיד לעצמי בגיל
11-תפסיקי, זה לא אשמתך בכלל,אנשים רעים בעולם הזה, לא משנה
כמה שתבכי וכמה שהם קרובים אלייך, הם חושבים על עצמם בלבד.
היום כבר הסקתי את זה לבד ואני לומדת מזה המון. אני מסתדרת ככה
בדבר הזה שנקרא חיים. כמה שחשבתי שההורים שלי אוהבים אותי, את
אחים שלי, אחד את השני, ואת המשפחה שהקימו ביחד, כל זה לא
הספיק. פשוט לא היה מספיק להם, סליחה, לא להם, אבא שלי תמיד
הסתפק במה שיש. וזה לא כי אני אוהבת רק אותו, זה באמת היה ככה.
הגירושים האלו הם באשמת אימא שלי בלבד. ביוזמה שלה. לאבא שלי
זה הגיע בהפתעה. אני עד היום לא סולחת לה על זה, ואני גם לא
אסלח. למה בעצם לסלוח? הרי אמרתי כבר מה היה הקטע פה, גנבו לי
את הילדות,ילדות זה דבר קסום, זה דבר שכל אחד היה רוצה לחזור
לשם ולתקן טעויות או סתם להישאר שם לנצח, כל אחד היה רוצה שזה
יהיה מושלם אצלו, ולי אין מושג איך היא הייתה צריכה
להיות...גיל 11 זה לא ילדה כל כך קטנה, אבל עדיין יש לי הרגשה
נוראית של פספוס והייתי כל כך תמימה אז...
אימא שלי הסתכלה עליי אז כאילו הייתי בת 20 שרק מעיקה עלייה
כשהיא נמצאת בבית אם היא לא עוזרת לה בעבודות או מביאה לה נחת
מהלימודים.
איך יכולתי להביא לה נחת? איך יכולתי להביא לעצמי נחת??-במילא
לא הייתי מרוכזת אף פעם, לא הצלחתי לישון יותר מידי, לא הפסקתי
לחשוב על אבא ולהתגעגע אליו ולחכות ללא הרף לימי שלישי ושישי,
הימים שלי איתו בשבוע. אימא צעקה בלי סוף, נתנה לי לכבס ולקפל,
להכין לאחים שלי ארוחת צהריים כשלא ידעתי להכין לעצמי! האהבה
והכבוד שהיה לי אליה פתאום נעלם, יחד עם כל הילדות שלי
והתמימות שלי. הייתי בטוחה שזהו, אם לאימא שלי נשבר מאבא שלי
ונמאס לה, אם להם אין יותר אהבה ביחד, למי כן תהיה? עד היום
אין לי מושג מה זה אהבה אמיתית בין זוג בגלל חוסר ניסיון של
ההורים שלי, לא משנה כמה זוגות ראיתי בטלוויזיה, במציאות,
קראתי בספרים...אצלי אהבה זה תמיד דבר טראגי. לא הגיוני לי
ובכלל לא מסתדר לי בראש שאהבה תגמר בטוב. איך זה יכול להיות?
בחיים לא. אולי זה ישתנה מי יודע. בקצב הזה לא נראה לי...
נולדתי ב-20 בנובמבר, בלילה חורפי סוער, ככה אימא אמרה לי. כבר
מאז שהייתי בגן הייתה לי מן הרגשה של ייחוד. למרות שכמעט בטוח
שכל אחד מרגיש בפנים, שהוא מסוגל להיות משהו או מישהו ממש
חשוב, כי הוא ממש מיוחד, למרות זאת עדיין יש בי תקווה שאצלי זה
לא כמו השאר.כבר הספקתי לעשות כל כך הרבה בחיים. לא מבחינת
מעשים, מבחינת מחשבות. אולי גם קצת מעשים. יש לי ניסיון קטן
וממש מעורבב בהמון תחומים ואני עדיין מחפשת דרך ליישם את
הייחוד הלא-נודע שלי-אני משחקת במגמת אומנויות הבמה, כותבת
שירים, מנגנת על גיטרה, פסנתר ועוד כמה כלים, כותבת ספרים,
תסריטים, בודקת כישורי שפות, משחקת כדורסל... אוף כל כך המון
דברים בשביל למצוא את עצמי... כנראה שהתחבאתי ממש טוב... אבל
אני אמצא בסוף. אני חייבת למצוא. אחרת אני אהיה אבודה. יש לי
כבר כמה וכמה תוכניות לעתיד שכל פעם משתנות בהתאם לנסיבות
אחרות בכל פעם, אלו תוכניות לחיים שלי, שבכל פעם ששיניתי אותן
מחדש קיבצתי את כל המשותפות לכל פעמים שהיה לי שינוי. הייתי
רוצה חיים בסטייל עולמי, לנצל כל רגע שאני נושמת, כל כאב שאני
סובלת ממנו וכל רגש שאני מרגישה אותו- הרי בשביל זה נוצרתי,
בשביל זה אני חיה,כי אח"כ, כשאני אמות, לא יהיה כלום. אני אהיה
בשקט עם עיניים עצומות, לא אזוז, לא אשיר ולא אשחק ואפילו לא
אנשום. אני אפילו לא אגיע למקום שנקרא "גן-עדן" כביכול כי
לדעתי אין כזה. זאת עובדה אצלי. כמו שכולם חושבים על- "למה שלא
יהיה משהו אחרי המוות?" אני חושבת על למה שכן... וגם בגהנום
אני לא מאמינה. אבל כמו שאומרים, וזה אפילו לא מתאים לסיטואציה
עכשיו, נחיה-ונראה. בעתיד אני רוצה לראות את עצמי, בכלל
בכלליות. רוצה לחיות, למה לא... מתאים לי דווקא. גם הסבל וגם
הצחוק. יש לי תחושה כזאת שאני לא אמצא בחיים בקרוב, פשוט
תחושה. הכל אצלי מכוון מלמעלה, כל דבר שקורה לי, כל שנייה שבה
אני קיימת הייתה בכוונה מלמעלה וגם זה שאני כותבת עכשיו ספר,
גם זה מכוון. כשאני לא אמצא בחיים, ככה לפחות נראה לי, אנשים
יקראו את הסיפורון. רק אז. אנשים מפחדים לכתוב דברים כאלו או
להגיד כי מפחדים מ"עין רעה". מי ישמע-עין רעה, הרי זה תמיד
קורה לי ההפך ממה שאני אומרת. אז מה אכפת לי? העניין של כוונה
מלמעלה מאוד פשוט, אני מאמינה בזה שהכל, אבל הכל, אפילו העט
שבה אני כותבת, לא נוצר סתם ככה. מישהו היה חייב ליצור בסיס
לדברים בחיים, ומישהו אחר היה צריך ליצור את הבסיס ליוצר הבסיס
וכן הלאה. מן כוח עליון חזק כזה. זה לא כל כך מובן אבל שיהיה,
העיקר שאני מרוצה ואני ממשיכה לכתוב על הדף ולהשתחרר. שוב, אז,
בכל אופן...כבר יש לי תעודת זהות, אני באמצע הבגרויות ושנה
הבאה אני אתחיל ללמוד נהיגה. לא יכולה לחכות לזה כבר. אבל אף
אחד לא הבטיח לי שאני אשרוד עד אז... בסוף הלימודים, אני אהיה
בבית כמה חודשים ואז אתגייס לצבא. גם לזה אני כבר לא יכולה
לחכות. להיות חלק מהמדינה, והפעם אני מוכיחה את זה בהזדהות שלי
עם שאר אנשי צה"ל, לובשת מדים ומשרתת בצבא שנתיים- כמו שצריך!!
ומקבלת כבוד. צבא זה שלב. ולחשוב שפעם רציתי להשתמט. מצחיק.
אחרי הצבא אני עפה מהבית הזה קיבינימט. נמאס לי כבר. כבר עכשיו
נמאס לי אז מה בעוד שנתיים?! אגב אני אוטוטו ב-יא'.משנה סוף
סוף קידומת ונראה שרק אתמול נכנסתי בדלת לכיתה- א'2. אז זהו.
אני לא רוצה להיתקע בבית יותר ממה שאני צריכה. אני נוסעת לתל
אביב. החלום שלי. למרות שכל מה שאי פעם רציתי זה קצת תשומת לב,
ששם כמעט ולעולם אני לא אקבל, כי כל אחד עסוק בעצמו, זה החלום
שלי. למצוא דירה פיצית, עם 2 חדרים מקסימום... לחיות לבד או עם
החברה הנוכחית הכי טובה שלי, לישון עד מאוחר, להתלבש כמו
סטייליסטית, לנסוע באוטו לא גדול עם מוזיקה רועשת, לחפש עבודה
בחנות בגדים חשוכה עם אורות אולטרה פלוס בר משקאות, לעשן כשאני
בלחץ, קול נמוך כזה ועבה, ובערב לצאת למועדון, להשתגע ולהשתחרר
בריקוד, ושוב הסבב חוזר על עצמו. באיזשהו שלב הייתי רוצה גם
ללמוד בבית הספר למשחק בית צבי. ולחפש עבודה בתיאטרון אחרי זה.
מתאים לי להיות מאלו שהחיים לקחו מהם הנאות והטבות והיו אכזרים
אליהם, ולחיים לא היה באמת מספיק זמן והשקעה לתת להם, אז הם
מפצים על זה, או בעצם מחזירים לחיים, בכך שלהם אין זמן לאף
אחד. רק לעצמם. מדברים ישר ולעניין, חותכים כשלא צריך, בעלי
יופי מיוחד וחוכמה מסתורית. משפט שלהם שווה מיליון מחשבות. זה
פשוט מתאים לי לחיות ככה, בא לי לחיות ככה. וכשאני אזדקן, יהיה
מהפך כזה, שאני אשלים עם העובדה שזמני הצעיר עבר, ולא כמו כל
שאר העושות ניתוחים פלסטיים האלו, או המתייפות שרצות 2 קילומטר
כל בוקר וערב בשנה ה-70 לחיים שלהם-למרות שזה בריא. יהיו לי
כמה נכדים שובבים שבמקום לשחק איתם ולהשתגע איתם או לקחת אותם
לסופר לקנות ממתקים, אני אשב כל היום על התחת, אני אכין לכל
המשפחה לאכול- כראוי לאישה זקנה , אשתה כוס תה, אצעק שלא ישברו
לי את החרסינות- ויותר מזה לא אעשה בנידון כלום, ומתוך אינטרס
אישי שלי, כדי להרגיש טוב עם עצמי, אני מידי פעם אצא לטיול עם
הנכד הקטן מכולם בעגלה כשהוא כבר חצי ישן ומסונוור מהשמש,
במהירות של 20 מטר לשעה ואחזור הביתה להוריד את הכפכפי-סבתא על
השטיח הורוד, ואלך לישון.אבל הייתי רוצה רק בת אחת ככה שהרבה
נכדים לא יהיו לי...
לא מזמן, הגעתי למסקנה. המסקנה היא, שבלי מוזיקה, הייתי בנאדם
כל כך ריק. פשוט בנאדם אדיש לחיים, חסר התלהבות, חסר חוש קצב,
חסר כישרון בשירה או בנגינה. בלי זמזומים ככה כשאני מכינה לי
לאכול, בלי מוזיקה רועשת בחדר, בלי התוכנה להורדת שירים במחשב,
בלי רעיונות, השראה, בקיצור- כמעט בלי כלום. אני לומדת למבחן,
ותוך כדי זה שומעת מוזיקה. זה כבר נהייה מן דרך התרכזות כזאת,
רק בעזרת מוזיקה. יש שירים שאני שומעת, וסבבה הם נחמדים לי,
אחרי כמה ימים אני קוראת את המילים, לומדת אותם בע"פ, ויכול
להיות שפתאום, ככה סתם באמצע היום- אני אשיר לי את אותו שיר
יחד עם המוזיקה עצמה והזמר שצורח, אתרכז בו ובמילים- ואחטוף
צמרמורת נוראית. רק בגלל ההזדהות עם השיר. וצמרמורת זה לא דבר
שמגיע בקלות או שמחליטים שהוא יגיע...
אצלי לצמרמורת יש 3 סיבות בלבד- או כשממש קר לי, או כשאני
מתאפקת לפיפי, או כשאני שומעת מוזיקה. ממש מוזר. נדבקתי
למוזיקה כשהייתי בכיתה ה' בערך מבת דודה שלי שהייתה אז בת 14
אולי... התלהבתי מהעובדה שהיא וחברה שלה נמסות על 5 בנים
בתמונה ולא מפסיקות לדבר עליהם. רציתי להיות גם בעניינים אז
התערבתי. הם הסבירו לי בדיוק מי הם, מה הם שרים, הראו לי
תמונות, השמיעו שירים... ומשם הכרתי את אם.טי.וי. מי ידע שערוץ
כזה שהכרתי בשביל להיות בעניינים בעיני בת דודה שלי וחברה שלה,
ערוץ כזה שזיפזפתי בטלוויזיה וכשהוא שודר, אפילו שלא עניין
אותי, היה לי צורך להתעכב ולראות מה יש בו בערך 2 דקות, מי ידע
בכלל שהיום הוא כמעט התירוץ היחידי שלי להמשיך, וכשאני בדיכאון
הוא יודע לשחרר אותי ולתת לי את מה שאני צריכה. מן מקום כזה
לברוח אליו, מן תרופה לכאב נפשי. התרופה הכי טובה. מוזיקה. אז
עד כיתה ט' בערך הייתי עדיין, שומעת מוזיקה, להיות בעניינים,
היא לא עשתה לי כלום במיוחד, חוץ מלמלא את שעות הפנאי בצפייה
בטלוויזיה, ושמעתי את סגנון המוזיקה הכי מלוקק ומלאכותי שיש.
מה שכולם שמעו לא כי זאת הייתה מוזיקה טובה, בסך הכל קצבית
שנתקעה במוח- פופ. היום אני בקושי יכולה לסבול את זה. בסוף
כיתה ט' כשהודיעו לי שהתקבלתי לאומנויות הבמה, גם הסבירו לי מה
יהיה שם ואיך אני אוכל להתקבל במקום יפה. הרבה ביטחון. המון
ביטחון. ואני הייתי מן צפלונה, יותר קטנה מזה אפילו, שמתביישת
ללכת לבד ברחוב אם השיער לא מסודר כמו שצריך, מאיפה לי הרבה
בטחון!? וכל כך רציתי להתקבל בתיכון, כי זאת תקופה שכידוע לא
חוזרת, ובה מתחילים את החיים האמיתיים, ההתנסויות, הבילויים,
נהיים אחראים לעצמנו. שאלתי את עצמי -איפה? איפה אני אמצא את
הביטחון הזה? מאיפה אני אקבל אותו לעזאזל?! ברור שלא מצאתי את
התשובה מפרצוף דיכאוני וסימן שאלה גדול, הרי מאלוהים היא לא
תצוץ ולא תיפול מהשמיים. חיפשתי הרבה דרכים, הופעתי בחוג
לתיאטרון בהפקה ממוצעת, הראתי נוכחות במסיבת סיום ואפילו
הסתפרתי ושיניתי תדמית של 3 שנים, בחטיבת ביניים לקראת סוף
כיתה ט'. אבל עדיין הרגשתי חלשה... שאנשים מסוגלים לפגוע בי
ובביטחון שלי, ולערער אותו בקלות מידי.
אז יום אחד אני נמצאת אצל בן דוד שלי והוא מציע שנצא ביחד
לבלות. אמרתי לעצמי בכיף, לצאת עם יא'ניק שנראה טוב... למה לא?
הוא לקח אותי למועדון... כמה אני כבר יכולה לצאת למועדון עם בן
דוד? הרבה הזדמנויות, בקטע הזה, לא יהיו לי-זה ברור. "אז יאללה
בואי לרקוד, יש מוזיקת רוק!!" ואיך אני יכולה לשבת בצד כשאני
רואה את כולם בשיא האקסטזה כמו שאומרים, מזיעים ורוקדים כ"כ
מכוער... בטח שהם לא ישימו לב אליי... אז נכנסתי לרחבה.
והשתחררתי, כמו שבחיים לא האמנתי שאוכל. אמרתי לעצמי באותו
רגע, זהו זה. זה הקטע שלי. זאת סוף סוף המוזיקה שהייתה חסרה לי
ובכלל לא טרחתי למצוא, וגם לא מצאתי שום טעם באחרות. בגללה. זה
מה שגורם לי להיות עצמי ועוד להרגיש טוב עם זה. לצרוח, להזיע,
לקפוץ, לרקוד ולהשתחרר, ואני יודעת שברגע של דיכאון אני אשתמש
בזה בשביל להמשיך. לרצות להמשיך לחיות יותר נכון.
אז הנה מצאתי סגנון. ומאז החלפתי כל כך הרבה להקות רוק שזה עשה
לי כאב ראש לזכור מחדש שירים של להקות שונות ומילים באנגלית
שלא עזרו לי במיוחד. אז התחלתי לנוע לכיוון מוזיקה עברית. לא
רציתי לעזוב את המוזיקה הרוקיסטית המשחררת כביכול, אז רק נטיתי
לכיוון המוזיקה העברית וזה עשה לי כל כך טוב, לשיר בעברית,
מילים וביטויים שאני מכירה, ולשמוע מוזיקת רוק עם מילים שאני
לא מבינה, אבל המוזיקה עצמה טובה. עדיין משהו במוזיקה היה
חסר... 2 סגנונות ביחד, זה לא, זה פשוט לא אני. אני רוצה
להשתקע במשהו ראבאק. חייב להיות משהו בסגנון רוק ישראלי. וכן!!
היה!! לשיר בעברית ולהשתגע, כמה שזה תפס אותי חזק!
ועד היום זה תופס אותי... אני פשוט חייבת שיבינו מה עומד
מאחורי כל זה. למה אני כותבת על זה כל כך הרבה, למה אני מעריכה
את מה שאני שומעת כל כך הרבה. אבל את הפואנטה עצמה איבדתי אז.
זאת לא הייתה מוזיקה מציאותית כל כך בשבילי... לא התאימה
לרגשות שלי - לא התחברתי! בסדר, אז היו כמה להקות חביבות...
אבל אני חיפשתי בתת מודע ריגוש אולטימטיבי,חיפשתי רבות, ושוב,
בתת מודע לא הייתי מסופקת, לא הייתי מודעת לכך שיש אפשרות לדבר
הגדול מהחיים, מוזיקת רוק ישראלית מציאותית. מי שמע על כזה
דבר?? רק גאונים. אז כן איזה יום אחד זרקו לי שם של להקה.
היהודים. לא הקדשתי לזה טיפת משמעות והייתי "חדורת אמונה" שהיא
רק של פריקים. בהמשך כיתה י' נהייתי עם הרבה יותר סגנון וייחוד
עצמי, ורוב האנשים שהכרתי העדיפו לסווג אותי בתור כזאת.
פריקית. אז השלמתי עם זה, לא קראתי לעצמי ככה והכחשתי, כי
הפירוש האמיתי של פריקית, זה מוזרה... ואני לא מוזרה... לא
לעצמי בכל אופן, אבל אולי כן לשאר. כי אני הבנתי את עצמי יותר
טוב משכל אחד אחר יכול להבין. והבנאדם היחידי בעולם שאני אהיה
כנה איתו לגמרי בלי סוד אחד, זה אני. ואני לא אשקר את עצמי. אז
אני עדיין פריקית לדעתם, פריקית כזאתי בלבוש... בדיבור... לכו
תבינו.
אבל השלמתי עם זה סופית. זהו. כי במילא טוב לי עם זה וזה
הסגנון שחיפשתי. ואז שוב עלה השם... היהודים. כאילו שהוא רדף
אותי, והגיע אליי שוב. אז טוב נו. למה לא. שווה לנסות ולראות
מה הפאניקה... בחיים שלי לא ידעתי שמשהו יכול להשפיע עליי. מי
שחושב שאני מגזימה לא מכיר אותי באמת כנראה. ואין הרבה אנשים
כאלו, בכלל אין הרבה, שמכירים אותי באמת. את עצמי האמיתית. אני
שנגד כל הנורמות בעולם, לא מסוגלת לעשות שום דבר כמו שצריך או
מושלם, ומקבלת יותר את המוזר מההגיוני, כי זאת ההתבטאות הכי
הגיונית בשבילי... מוזרות... קיבלתי להקה מציאותית, ששרה על
החיים בצורה כל כך פשוטה, ועדיין, נשמעת כל כך מסובכת ומתאימה
לי, ואולי מה שאני עושה פה זה פרסום, אבל זה במילא לא משנה כי
זה מה שתפס אותי, וזה המקום אליו אני בורחת. אז עכשיו הבנתם מה
פשר כל העניין...?
בעלי מזל עקרב ידועים תמיד כאנשים מסתוריים שתופסים את החיים
בצורה מציאותית ועדיין חיים לפי החוקים שלהם בעולם משלהם, הם
האדונים של עצמם ויחד עם זאת של הסביבה גם-כן, רומנטיקנים
מוצלחים וחמומי מוח. כאן מגיע הדגש. חמומי מוח. שיהיה ברור
מעכשיו. אני מזל עקרב. והאנשים שמכירים אותי, מודעים לכך שברגע
שמעלים לי את הסעיף אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי, חייבת להגיב
ולא יכולה לשמור בפנים, לא יודעת למה- זה פשוט דפקט. שריטה,
פגם מסוים בשכל, בעצבים ובמחשבות שלי. אני מתעצבנת ומאבדת את
הצפון, יש לי טירוף חושים מזוויע, הכל מתערפל וכל מה שאני רואה
בעיניים זה את המילה ל-נ-צ-ח בוערת. רק לנצח בקרב, במלחמה,
במשחק או במריבה או אפילו, בויכוח חסר טעם. יש ימים שבהם
האלימות השכלית שלי פשוט "חרוטה על הקיר". אמא שלי, מזל עקרב
גם כן, אישה חזקה עם דעות מוצקות שאותן אי אפשר לשנות גם בעוד
מיליוני שנים, בימים שהיא רבה איתי הבית כולו על הרגליים, עם
המריבות שלנו זה אפשרי שנמוטט את גג הבית. צעקות וצרחות חריפות
כמו שני מתאגרפים, שכל אחד רוצה לנצח יותר מהשני, הם, מביעים
את הכעס והתחרותיות בכוח. אני ואמא שלי במילים, טריקות דלתות,
צעקות, קללות ואיומים. אין יום שעובר בשקט. אפילו לא אחד. לא
בבית עם שתי בנות מזל העקרב. זה טרור. בפעמים שאני רבה איתה
אני מרגישה שהוציאו לי את הנשמה ושרפו לי אותה מול העיניים-
כשאני עוד חיה ומסתכלת על התהליך. זה ככה. ממש ככה. בזמן
האחרון השתתקתי, אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני אברח מהבית,
וכשאני משתתקת אני חייבת משהו שירגיע אותי, שיעסיק אותי, אחרת
הכל ייצא שוב החוצה, הפעם בפיצוץ אדיר. אז אני פונה למקרר. אמא
צורחת, משפילה וחושבת שהיא מעבירה מסרים חשובים שיעזרו. אבל
אני אפילו לא מקשיבה. בראש שלי נמצא המילקי. השוקולד שירגיע
אותי. אני מקלפת את המכסה וביד רועדת מוציאה כפית מהמגירה.
רועדת מעצבים. הווריד בראש שלי,זה שליד המצח, כאילו בועט החוצה
וכמעט פותח לי את העור מרוב שהדם זורם למוח, זה נראה פשוט כך,
וזה כמו שזה נשמע, ממש נוראי!! אני מבפנים נשרפת וכל כך חם לי
ומבחוץ- אוכלת את המילקי ושותקת. היא רואה שנרגעתי. אני רואה
את זה בתור הדחקה. הדחקתי. הכנסתי את המילקי לפה ולא דיברתי.
אחרי כמה ימים העניין יחזור, או אפילו ביום שאחרי, בגלל
הכביסה, השיעורי-בית, הכלים,זה ידוע כבר שבבית אני מכונה. לא
משנה מה, זה יחזור. ושוב היא צועקת. ואני עפה למטבח לפני שתבוא
לחדר ואני אכלא תחת הצעקות. פותחת את המקרר והנה הוא. הגואל.
יש בשוקולד הזה ובקצפת משהו שמרגיע אותי. שוקולד + קצפת. פשוט
ככה. רוב הסיכויים שזה הסוכר. פותחת את המילקי, אוכלת, בולעת
יותר נכון, וכמה שזה נשמע נמאס וחוזר על עצמו, זה בדיוק ככה.
הצעקות. אני לא עונה רק עושה פרצוף כועס וחושבת על המילקי. היא
צועקת ואני -מילקי מילקי מילקי. וככה עם הזמן היא תבין שאני לא
מוצאת שם טעם בלריב.בנתיים זה כאילו שלא תישן טוב בלילה אם לא
תריב איתי על נושא אחד לפחות. אז אולי אני אעלה במשקל ובקצב
הזה של המריבות, אני אעלה- והרבה, אבל זאת שיטה מוצלחת להיפטר
זמנית מהצרחות ומציאת דרך זמנית להרגיע את עצמי. רק שלא יבוא
יום שבו אני אפתח את המקרר והגביע המיוחל-לא יהיה שם יותר.
ולסיום...
ג'קי יכולה להיות אני. היא יכולה להיות גם מישהי אחרת. היא
יכולה להיות חברה שלי, דמות דמיונית או איזושהי ילדה מסרט. היא
קיימת אולי בעתיד, אולי הייתה בעבר או אפילו עכשיו בעולם שלנו
או בעולם מקביל. העניין פה, שג'קי, מסוגלת להיות כל אחת בכל
זמן, המחשבות שעברו לאותה ג'קי הן מחשבות שיכולות לעבור לכל
מישהי אם תהייה בזמן הנכון והרלוונטי למצבים האלו. פשוט ברגע
שאי אפשר היה יותר לשמור הכל בפנים היא הוציאה על הדפים. אבל
זה כלום, זה כל כך מעט ממה שבאמת אפשר להבין עליה. לא לנתח
אותה. להבין עליה. ממנה.
אולי סתרתי את עצמי בדברים שכתבתי אבל לא ממש אכפת לי, בין אם
כתבתי את הדברים פעמיים או שהייתי נגד מה שאני בעד וההפך. חשוב
לי מה שאני מרגישה ברגע זה, בהווה ולא בעתיד. יריתי את מה
שהרגשתי במטרה אחת בלבד. שאם לא הייתי כותבת, ולא נותנת לאנשים
לקרוא את מה שהרגשתי הייתי מתפוצצת ונעלמת באוויר מהעולם כולו
בהרגשה נוראית של "למה לעזאזל לא הוצאתי הכל החוצה לפני??" .
אני לא מרגישה שהתרוקנתי עכשיו כי הוצאתי הכל. אני מרגישה חלק
שלם עכשיו. אדם שמסוגל לעשות הכל אם רק ירצה כולל הדבר הקשה
מכולם, להיות כנה עם עצמו. אז כן כאן ועכשיו סיימתי את הכתיבה
שלי בטרם זמנה, וזה כל כך אופייני לי. כי אם אני אמשיך להימרח
אפילו עוד טיפה, זה כבר יימאס. ואני אקרא את מה שכתבתי שוב
ושוב, אפילו מליון פעם, להיות שלמה עם עצמי ולהכיר את עצמי על
הדפים. וכמו שאמרתי מקודם, אני לא מסוגלת לעשות כלום מושלם וגם
את הסיפור הזה אני אקטע עכשיו, כי אם זה יהיה מושלם, זה לא
יהיה אנושי, וזאת לא המטרה פה, וזה לא מה שאני מרגישה נכון
לעשות וזה פשוט ירגיש לא במקום. | 