כשאת הפרח לך נתתי, ואת לבך לקחתי,
כשאת יומך לקחתי, ואת הכוכבים נתתי,
שמתוך הלילה באתי, ובאור היום הלכתי,
בניצוץ של רגע, האושר פרץ הכל קפא,
נעלם בתוך הזמן.
זה הכל לקוח מכאב, בא באושר ונעלם בצער,
נמס בחול, נשרף בקרח, קופא באש וצורח בדממה.
ימים טובים איתך נזכר, ורגעים קטנים שוכח,
ממבטך מתמלא אושר, ונגיעה אחת הכל נשבר,
לא יכול לראות אותך בוכה, אך שניה בלעדייך היא כאב צורב.
את שמך חרטתי על לבי, אך לבי חלק ללא שריטה,
את מבטך שמרתי בעיניי, אך עיוור מבטי ממך.
גם שהים גאה, היבשה הייתה מתחת לרגליי,
גם בנרדפות הליל האור אותי סחף,
גם ברגעים של צער, החיוך בי קרץ,
גם כששיכור הלכתי, הייתי פיקח לחיי,
כל רגע שזכרתי, נשכח בזיכרון.
כשהאור כבה בי, הדלקת בי את הנר,
גם כשהנר שרף בי, את השקת גופי במים,
גם שטבעתי בתוכי, את ידיך אלי הושטת,
גם שנעלמת מתוך חיי, נותרה תמונה אחת בודדת.
אותך אוהב ולא שוכח,
לך סוגד ולא בורח,
מאמונה אחרת, מאהבה כוזבת. |