הקולות שבי שוב זועקים.
מתאמצת להקשיב,
אך לא מצליחה לשמוע.
או ששומעת, והמסר מתפוגג.
מהר מידי.
עם כל הרפתקאה חדשה.
אומרת החוצה דברים,
אך בפנים חשה אחרת.
מדמיינת פרחים וכינורות,
מדמיינת אותי בהריון,
והוא מעריץ אותי ואת הבטן.
ואוהב.
כל כך אוהב.
ואז מוחזרת למציאות,
מתנפצת האשליה,
באכזריות.
לעיתים הם אפילו לא טורחים להיפרד.
לומר שלום.
להסביר.
פשוט נעלמים,
משתתקים,
מתחבאים,
משחקים.
ויש את אלה שנותנים הסבר,
הסבר מוזר.
ספק אמיתי, ספק סיפור כיסוי.
ואני מאמינה.
ואני מבינה.
ובמה עוזרת לי ההבנה?
לא ממש מקדמת אותי.
אבל נשארת "מדהימה" עבורם.
גם שכבר לא רוצים,
אני עדיין "מדהימה"..
וטורי איימוס שרה:
"מה כל כך מיוחד במחשבות עמוקות"
כי "המדהימה" נשארת בגפה,
נשארת לבדה,
נותרת מאחור.
והיא כזו חזקה,
לא צריכה עזרה או סיוע.
לא זקוקה למילה טובה או לחיבוק.
היא תתגבר,
יש בה עוצמה.
ורק היא יודעת,
שמבפנים היא נשברת לרסיסים.
בכל פעם מחדש,
כאילו לראשונה.
ואז שוב הקולות שבי,
לא נותנים לי מנוח.
זועקים בי.
ולא מבינה,
לא שומעת,
למרות שמנסה.
למרות שמתאמצת.
ואחרי כל סיום,
עם כל פרידה,
אומרת לעצמי די.
לא רוצה יותר.
רוצה לחיות את חיי בשקט.
בדירה לבדי.
עם כלב,
ידיד נאמן.
שלא ינטוש כשתגיח האקסית...
וכל כך כואב.
למרות שזו היתה רק ההתחלה,
ולמרות שניסית לרסן התלהבות,
אבל הרגש שם זין.
לא מקשיב,
אוטונומי,
עושה מה שבא לו.
והתחלתי להתרגש.
אפילו לחוש פרפרים מדגדגים מבפנים.
וציפיתי לפוגשו,
לראותו,
לחוש אותו,
לשמוע אותו.
ונכנסתי לקטע דפוק של צנזור,
שקלתי מילים ונושאים,
סוג של לא להיות אני.
ואולי זה העניין,
השיווק ההתחלתי הזה,
מישהי מיוחדת,
מישהי שונה,
מישהי אחרת,
מישהי לא אופיינית,
ואז.... בום!
איזה שונה ואיזה נעליים.
כשכבה המסך (של האינטרנט),
ולא ניתן להתחבא מאחורי שפורפרת,
הביטחון נעלם.
ומתנהגת כמו כולן...
כמו הגרועות שבהן...
עם דמיונות השווא,
עם ההשתוקקות למצוא חן,
שכולם יאהבו,
שלא ינטשו.
מין צורך לא מוסבר,
בחום ובאהבה,
במילה טובה,
במחמאה.
ולא מצליחה להגיע לשלב הזה,
של תחושת ביטחון.
בי.
בנו.
בקשר.
זה כבר הרבה מידי זמן,
לא הופך להיות יציב.
בטוח, שגרתי.
ואני,
שכל כך מתעבת שגרה,
כל כך מייחלת לה ברגע זה.
כל כך, כל כך.
אאוץ', נעזבתי שוב!
האם הפעם למדתי את הלקח?
ושוב,
לא מסולת לשתוק.
לא מסוגלת לשכוח.
לעבור הלאה.
מוצאת עצמי שולחת לו הודעה:
"ne me quitte pas"
ממש הודעה הורסת...
אין ספק שכעת הוא ייפול לרגליי,
מאוהב, עם זיק בעיניים,
ובמקום גם יציע לי נישואין...
ממש...
זה בטח גרם לתוצאה הפוכה,
הרחיק אותו ממני עוד קצת,
אם זה ביכלל אפשרי.
זהו, זה נגמר.
תשלימי עם זה, פתיה.
הוא לא יחזור!
הוא לא יתקשר!
הוא לא יהיה יותר,
בשבילך!
שנני זאת כל בוקר,
כשאת מתעוררת,
וכל ערב לפני השינה.
הוא לא יחזור!!!
ודעי שזו האמת.
את לא אומרת את זה סתם,
ובפנים חושבת ומרגישה אחרת.
את יודעת את זה בכל ליבך.
את יודעת את זה בשכלך.
אפילו השרירים זועקים זאת.
ידיעה מוחלטת, אבסולוטית.
זו אקסיומה.
ועכשיו אני סתם,
סתם מתייסרת.
סתם מכאיבה לעצמי.
והוא אמר, ובצדק,
שבטח אחרי זמן נוסף של היכרות,
הייתי זורקת אותו לקיבינימאט.
הייתי מגלה שהוא סתם איש.
איש שלא מתאים לי.
אז כעת נותר רק למחוק,
למחוק את שמו מזיכרון הסלולרי.
לבל...
לנגב ת'דמעות בעצמי.
להרים את הראש.
להזדקף.
ולצעוד קדימה.
(ולא, עדיין לא סיימתי עם הרציונליזציה)
הלאה הרגש.
ברוך אתה בשובך,
השכל...