בושם מרקד בענפי הסבכה
כציפור הניחוח הסביר אפפה.
הרוח הקל התבשר והנדיב
בתשלובת ירוק את ריחות האביב.

ניצב לבדו משכבר הימים
ליבת גזעו לא תניח שרים
רבבות מזמור על ידיד מעורסל
בפינת המשעול, הקרוב, המעוקל

בצילו הרחב יגונן מעולם
יסוכך על אוהביו, כי הרצינו טובם
ברוגע עצל, יום וליל בשלוה
ניצב לו בטל, תחת אם החמה.

שרב אין-קץ את מחולו לא ידים
בתפרוסת ענפיו ידיח כל שדים.
בהר הרקיע, מנוסת הרום:
יכפר על הדלות. לא! יביא לה תום.

עת עלים הצהיבו, הצוהר הנפתח,
מנגינת האוהבים, איוושת עלי רתח,
יקיפוהו כסוגר, כשומר אלים
נשריו פזורים בחול, חובקים מגון צבעים.

לקראת הסער האפל, יישאר בדד-
אנחותיו של סתיו קודר, לקחו אחד אחד.
בערוב העננים, תחת שמי ברזל
סכין נוגעת בליבו, אך אין הוא מיילל.

הזמיר חולף בין ענפים מסוכלים
מביא את הבשורה אל צמרות החלילים
עוד שנה כעת נשזרת באלומת אורות
ואני לך סוגדת, לאילנות דורות.

מרגע רגלי עברה סף המפתן
בתור פריחתי לכותר מניצן
עד סופה של דרכי אסופת השנים
לו לעץ, ידידי, אשמור-עד אמונים.