את אורזת מזוודה ואומרת שאת הולכת ומפה
אין עוד דרך חזרה, את זורקת בי מבט
שפעם כל כך אהבתי והיום אני כל כך שונאת,
מבט מתחנן כמו כלב רחוב מסכן,
את מחכה שאגיב שאדבר שאצטער
רק שלא אתן לך ללכת, ואני כהרגלי שותקת,
הרי תמיד היתי השתקנית מבנינו.
הנה כבר פתחת את הדלת ומנסה בעוד צורה
לרמוז לי שזאת לא הדרך, ואני כהרגלי שותקת,
יורדת לך דמעה "אני שונאת התחלות חדשות,
אני שונאת אותך" את אומרת לי ואני כהרגלי שותקת
רק חצי סנטימטר מפריד  בין העולם שלי לבין העולם שבחוץ
ואת באמצע עוד מתלבטת, ואני כהרגלי שותקת,
"אז בואי נתחיל מהתחלה נבנה מחדש
את מערכת היחסים הזאת נחייה את התקווה "
ואני כהרגלי שותקת, עכשיו כבר עשרות דמעות יורדות על פנייך
מזכירות לי את הים ושתמיד אמרת שהים זה אוסף דמעות
של אנשים עצובים ולכן הוא כול כך מלוח,
אני מחייכת ואת לא מבינה אני עדין שותקת .  
"אך שאת רוצה טיפשה" אמרת וטרקת את הדלת
אך השארת את העולם שלך בביתי ורק עכשיו
אחרי שהלכת התחילו להזיל לי דמעות עצובות
לקחתי בקבוק ריק ואגרתי שם את הדמעות
והבטחתי לעצמי שמחר אני אלך לים
ואשפוך את הבקבוק לתוך המים המלוחים
כדי שלא יתבזבזו לי סתם דמעות עצובות.

אני עדין אוהבת אותך!!!