[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רננה דורי
/
הדכאון הראשון של נטע

נטע נכנסה הביתה ושמחה לראות שהוא ריק. יש משהו מרגיע בבית עם
כל החלונות פתוחים, נקי ומסודר, ישר אחרי שהעוזרת היתה.
מאוורר. היא זרקה את התיק מהים על הספה ונכנסה למקלחת. זרקה את
בגד-הים הרטוב ומלא-החול על הרצפה. היא ידעה שאמא לא אוהבת
שמלכלכים אחרי שהעוזרת היתה, מה שקורה פעם בשבועיים. משום מה
לא היה לה אכפת. גיל חמש עשרה וחצי, החופש הגדול, הדיכאון
הראשון של נטע. יש משהו סתמי בקיץ, במיוחד בתחילת אוגוסט.
הימים לא נגמרים, ונטע שנאה לשבת בבית כל היום ולראות טלויזיה,
אבל לא היתה לה את האנרגיה ללכת לים או לסרט עם חברים. רוב
החברים שלה מהכיתה היו בחופשות עם ההורים. אולי לא הרוב, אבל
נועה, החברה הכי טובה שלה, ולא היה לה כוח לראות אף אחד אחר,
מישהו שבנוכחותו היא לא תוכל להתנהג כמו עצמה. דיכא אותה לדעת
שהיא מבזבזת את הזמן שבו היא אמורה להנות, בלחכות לנועה בזמן
שנועה נהנת בלונדון עם בת דודה שלה. היא יצאה מהמקלחת ערומה
והדליקה את הרדיו. הדבר הכי מדכא זה לשמוע שירים של חורף בקיץ.
"שנינו יחד, תחת מטריה אחת, שנינו מדלגים, על כל השלוליות...."
היה בזה משהו מצחיק. דווקא כשהיא הרגישה כל כך סתמית, היא צחקה
מדבר כל כך קטן. היא פתחה את המערכת וראתה דיסק עם שירי ילדים,
של אחותה הקטנה."גשם בשלושים מעלות....." היא צחקה. היא הסתכלה
על החלון הפתוח וראתה את השמש של תל אביב. נזכרה שהיא ערומה
והם גרים בקומה ראשונה וחזרה למקלחת.

נטע אף פעם לא חשבה שהיא תרגיש עצובה בלי סיבה. היא היתה מאילה
שכותבים עליהם בספר מחזור: " לנטע, הילדה שתמיד מחייכת..."
ועכשיו, היא היתה כל כך עצובה. וזה הפחיד אותה. הפחיד אותה
שהפעילות החברתית היחידה שהיא עסקה בה בשבועיים וחצי האחרונים
זה ללכת פעם אחת לים עם דודים שלה. הפחיד אותה שההורים שלה
שאלו אותה למה היא כבר לא יוצאת. ההורים שלה! אמא ואבא, שתמיד
אומרים לה שהיא צריכה לבלות יותר זמן עם האחיות שלה ולהשקיע
יותר בלימודים במקום להתרוצץ בחוץ כל הזמן כי אי אפשר ככה.
והכי מפחיד: יש משהו ממכר בלראות טלויזיה כל היום ולהסתכל על
המסך של המחשב כי יש בזה משהו מרגיע. ממכר בלצחוק לעצמה בבית
ריק, סוף סוף להכיר את עצמה. היא יצאה מהמקלחת, התנגבה, והלכה
לחדר. היא לבשה מין חצאית שדודה שלה קנתה לה לפני שנה והיא
תמיד שנאה. משהו שהוא שילוב של מיושן אבל מוזר באופן מפחיד.
חולצת טריקו לבנה מלפני שלוש שנים. קוקו בצד, כמו של בנות
משנות החמישים. נצנצים ירוקים על העיניים. היא גיחכה לעצמה
העצב מול המראה, רואה שהיא נראית כמו דודה זקנה. כשהיא היתה
בדרך לשירותים למצוא מנקה איפור היא שמעה דפיקה בדלת ובלי
לחשוב פתחה אותה. זה היה אור.

זה היה אור!!!
אור הוא הילד שמיותר להזכיר שנטע חלמה עליו, כי כל בת שראתה
אותו חלמה עליו. הוא לא היה סתם יפה, הוא היה חמוד. חמוד כל
כך, שכשהוא דופק בדלת שלך סתם ככה בקיץ את יכולה לשכוח לגמרי
שאת מחופשת לדודה זקנה עם נצנצים ירוקים על העיניים ולתת לעצמך
להסמיק באושר, לדעת שאור (אור!) מבזבז את זמנו היקר בלדפוק על
הדלת שלך עם ורדים ורודים.
קיטצ'י? כן, מאוד. אבל לאנשים כמו אור מותר. "בשבילך", הוא
אמר. "וואו,  תודה" נטע אמרה עם חיוך רחב על הפנים, עדיין
מסמיקה. אור חייך אליה את החיוך המקסים שלו ופתאום נהייתה
שתיקה כזאת. נטע ציחקקה, וניסתה להזיז שער מהעיניים בתנועה של
דוגמנית, אבל כל הנצנצים הירוקים שהיא מרחה קודם התעופפו כמו
שלג ירוק ישר לתוך הפרחים. "אמממ אני... אממ התחפשתי למישהי
משנות החמישים, אמממ... אני אהה נוסעת לבת דודה שלי מחר לצפון
ויש להם בקיבוץ מין תחרות תחפושות כזאת בקיץ אז..."
"תגידי, אולי בא לך לעשות משהו היום הערב? אם את לא צריכה
לארוז או משהו, אפשר לאצת מוקדם, או לחזור מאוחר, מה שבא לך.
בא לך?"
"כן" היא חייכה וירדו לה עוד קצת נצנצים ירוקים מהעיניים.  
"אני אתקשר אליך... בערב. או שתתקשרי אלי."


נטע סגרה את הדלת ונשענה עם הגב עליה, כמו שעושות הבנות
בסרטים. שמה את הפרחים באגרטל עם מים, שתוכל לשמור אותם לנצח.
פתאום היא כבר לא היתה מדוכאת.
לפעמים, פעם בהרבה זמן, החיים הם כמו סרט.  וכשזה ככה, זה כיף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עוד 12 שעות
הביתה...
(פולני בסטרט אפ
מציץ בשעון
ורואה שרק 12
בצהריים)


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/8/03 15:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רננה דורי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה